"לנסות לחזות את העתיד זה עיסוק מסוכן, כי הנביא תמיד ייפול בין שני מכשולים: אם התחזית נשמעת סבירה במידה כלשהי, אתם יכולים להיות בטוחים שבתוך 20, או לכל היותר 50 שנה, ההתקדמות של המדע והטכנולוגיה תגרום לה להישמע שמרנית עד גיחוך. מצד שני, אם בנס כלשהו נביא יצליח לנבא את העתיד בדיוק כפי שיתרחש, התחזית שלו תישמע כל כך מגוחכת שהוא יושם ללעג ולקלס. זה הוכח בעבר, וזה בלי ספק ימשיך להיות נכון גם במאה הבאה. הדבר היחיד שבו אנחנו בטוחים לגבי העתיד זה שהוא יהיה מופלא. לכן, אם מה שאומר לכם עכשיו יישמע לכם סביר לגמרי, אכשל בתפקידי לחלוטין. רק אם מה שאומר לכם ישמע לא ייאמן, יש לי סיכוי כלשהו לתאר את העתיד כפי שבאמת יקרה" [ארתור סי. קלארק, סופר ותסריטאי, '2001: אודיסיאה בחלל' ]
סטיבן ספילברג לקח את העתיד ברצינות לקראת יצירת סרטו 'דו“ח מיוחד' (2002), שעלילתו מתרחשת בוושינגטון הבירה בשנת 2054.
בניגוד לסרטים עתידניים רבים שדרכם להכריז ”אנחנו בעתיד!“ מסתכמת בהשלכת כמה בניינים גבוהים ומכוניות מעופפות על המסך, התעקש ספילברג שהעתיד שלו יהיה אמין ככל האפשר. ולכן, לקראת הפקת הסרט – המבוסס על הסיפור הקצר 'TheMinority Report' מאת פיליפ ק‘ דיק – כינס הבמאי 15 מומחים, ביניהם מדעני מחשב, אדריכלים, סופרים וביוכימאים, וביחד הם ניסחו מדריך לשנת 2054 באורך 80 עמודים המתאר את החיים הבדיוניים באותה שנה על פי התפתחויות טכנולוגיות וחברתיות שנתפסו על ידי אותם מומחים כסבירות.
התוצאה הייתה עולם עתידני מפורט ואמין מאוד, לצד תחזיות שכבר התחילו להתגשם: מכוניות בסרט, למשל, נוסעות ללא נהג ונשלטות על ידי מחשב – בדומה למכוניות האוטונומיות שגוגל וחברות אחרות מפתחות בימים אלה. ואילו הדימוי המפורסם ביותר מתוך הסרט – טום קרוז (בתפקיד ג‘ון אנדרטון) מנווט את המידע על ממשק המשתמש ללא מגע, אלא בעזרת מחוות ידיים באוויר בלבד – נחשב עדיין למדע בדיוני בזמן יציאת הסרט, אבל תוך שנים בודדות הפך למציאות כשנינטנדו הוציאה את קונסולת ה־wii ומייקרוסופט הביאה אחריה את ה־Kinect, שתיהן מערכות לשליטה במשחקים באמצעות תנועה.
ועדיין, למרות הרצינות וההכנות המוקדמות, אפילו 'דו“ח מיוחד' – שיצא בסך הכול לפני 12 שנים – הצליח להפוך לאנכרוניסטי. כשג‘ון, גיבור הסרט, חוזר הביתה, הוא יוצא מהמכונית האוטומטית שלו ישר אל הסלון, שופך לקערה קורנפלקס מתוך קופסה שהציורים עליה נעים ומרעישים, ומתיישב לראות סרטוני וידיאו ביתיים המוצגים בתלת־ממד. הסרטונים האלה שמורים בסדרה של דיסקטים שקופים וקטנים, שעליהם מדבקות עם תיאורים כגון ”יום הולדת חמש של שון“ ו“שון בבית, משחק בצעצועים“. סביר להניח שלכל אחד מאיתנו שמורים עשרות סרטונים כאלה בטלפון הסלולרי, במחשב או בענן. לאחסן כל סרטון ביתי על גבי אמצעי פיזי נפרד שצריך לקטלג בעזרת מדבקות מודפסות? זה כל כך המאה ה־20. מוזר שספילברג וצוות המומחים שלו כשלו בפרט כל כך פשוט.
–
זו הבעיה הגדולה ביותר של ז'אנר המדע הבדיוני, שאחת ההגדרות שלו היא העיסוק הבדיוני בהשלכותיה של התקדמות מדעית או טכנולוגית שעדיין לא קרתה במציאות אבל עשויה לקרות יום אחד. ומכיוון שהטכנולוגיה שתאפשר לבני אדם לטוס לאלפא קנטאורי, לבנות רובוטים נבונים או למחוק זיכרונות על פי בחירה עדיין לא קיימת, כל סיפור שיעסוק באחד מהנושאים האלה הוא סיפור מדע בדיוני. ומכיוון שההתפתחות הבדיונית מתרחשת בדרך כלל בעתיד, על היוצרים לבנות סביב הסיפור עולם עתידני שלם, מה שהופך מאתגר יותר ויותר ככל שהם מתרחקים מהמציאות של היום.
העניין הוא ששום דבר לא מתיישן מהר יותר מהעתיד. הדרך הקלה ביותר להפוך יצירה לאנכרוניסטית היא לנסות לתאר את העתיד, כי דרכו של העתיד בסופו של דבר להגיע, והוא אף פעם לא בדיוק מה שתכננו. שום ניסיון לחזות את העתיד לא מצליח באופן מושלם; רובם כושלים באופן מחפיר. מדע בדיוני, מעצם טבעו, חוזה את העתיד – אבל באופן כמעט קבוע, הוא גרוע מאוד בזה.
ילדי האייטיז מחכים למכונית המעופפת
לכל אורך "ההיסטוריה של העתיד" ישנן המצאות שחוזרות על עצמן שוב ושוב. אחת מהן, למשל, היא המכונית המעופפת. למעשה, מהרגע שבו היו מכוניות, נולדו גם הפנטזיות שאפשרו למכוניות האלה לעוף. כבר בסדרת גלויות של איורים עתידניים שפורסמה בצרפת ב־1912 ותיארה את "החיים בשנת 2012", נראות מכוניות מעופפות, כמו גם באיורי מגזינים למדע, חדשנות ומדע בדיוני שיצאו בשנות ה־50 בארצות הברית. בקולנוע הופיעו מכוניות מעופפות בסרטים כמו "בלייד ראנר" (1982), "בחזרה לעתיד 2" (1989) ו"האלמנט החמישי" (1997).
לכל אותן מכוניות מעופפות יש תכונה משותפת: חוסר דמיון. המכונית המעופפת נראית תמיד פחות או יותר כמו המכוניות הרגילות של אותה תקופה – מלבד, כמובן, העובדה שהיא יכולה לעוף. המכוניות המעופפות הצרפתיות של 1912 הן גבוהות ולא אווירודינמיות; במגזינים עתידניים של שנות ה־50 הן רחבות ושטוחות; ב"האלמנט החמישי", שעלילתו מתרחשת ב־2263, כל המכוניות נראות בדיוק כמו מכוניות נורמליות משנות ה־90, מלבד העובדה שאין להן גלגלים. וכמובן, המכונית המעופפת המפורסמת מ"בחזרה לעתיד 2" היא דלוריאן מודל 1982, רק מעופפת. העיצובים השונים מדור לדור של המכונית המעופפת מדגימים היטב שאנחנו לא באמת יודעים לחזות את העתיד. אנחנו יודעים רק לתאר את ההווה ולהוסיף לו את המילה "מעופפת".
טרילוגיית "בחזרה לעתיד" הבטיחה מכונית מעופפת ב־2015. השנה הזו כבר תכף כאן ועדיין לא קיבלנו את המכונית המעופפת שלנו (שלא לדבר על האבר־בורד, אותו סקייטבורד מעופף של מרטי מקפליי), מה שמהווה עבור רבים מילדי שנות ה־80 הפרה בוטה להבטחה של העולם. גם ב־2019, השנה שבה מתרחש "בלייד ראנר", לא צפוי מבחן תיאוריה שכולל שאלות כמו איך חונים ברוורס ליד הגג של עזריאלי. מה יקרה ב־2263 אנחנו לא נדע, אבל כבר ברור שרוב התחזיות על המכוניות המעופפות פספסו בגדול. כנראה לעולם לא נקבל מכונית מעופפת, בעיקר מכיוון שצירוף המילים "מכונית מעופפת" הוא סוג של אוקסימורון; מכונית היא אמצעי תחבורה שנועד לנסוע על גבי הקרקע והמבנה שלה נועד לאפשר לה לבצע את התפקיד הזה ביעילות. למכונית יש מנוע מלפנים ותא נוסעים נמוך כדי לשמור על אווירודינמיות, וארבעה גלגלים כדי לשמור על יציבות. כלי תחבורה אישי מעופף, לעומת זאת, נועד לבצע משימה אחרת בעזרת טכניקה שונה, ולכן אין שום סיבה להניח שהוא ידמה למכונית. ואכן, העיצובים הניסיוניים של כלי הטיס האישיים שנמצאים בפיתוח היום שונים לגמרי מדלוריאן מעופפת. אם כלי תחבורה כאלה יהיו אי פעם זמינים להמונים, לא סביר שנקרא להם "מכוניות מעופפות" – כשם שאנחנו לא קוראים למטוסים "אוטובוסים מעופפים".
נבואה מוצלחת, אך לא פופולרית
עוד אביזר קבוע בסרטי מדע בדיוני הוא הווידיאו־פון. ההיגיון בהמצאה הזאת ברור: מהרגע שבו הגיעה לידינו ההמצאה שמאפשרת לנו לשמוע זה את קולו של זה מרחוק – הטלפון – נשאלת השאלה מתי נוכל גם לראות זה את זה. לכן הוא מופיע שוב ושוב בסרטים שעוסקים בעתיד: כבר ב"מטרופוליס", סרט אילם של פריץ לאנג מ־1927, ניתן לראות שיחת וידיאו־פון, וכך גם ב"המנהרה הטרנס־אטלנטית" (1935), "2001: אודיסיאה בחלל" (1968), "בלייד ראנר" (1982), "בחזרה לעתיד 2" (1989) ו"זיכרון גורלי" (1990). בכל הסרטים האלה שיחת וידיאו־פון היא ברירת המחדל; לכל יוצרי אותם סרטים היה מובן מאליו שברגע שבו הטכנולוגיה תאפשר זאת, כל שיחה בין אנשים מרוחקים זה לזה תכלול מסך שבו הם יוכלו גם לראות זה את זה.
להבדיל מהמכונית המעופפת שנשארה על תקן מדע בדיוני, תחזית הווידיאו־פון דווקא התגשמה. בעשור האחרון הפכה הטכנולוגיה זמינה לכל, באמצעות מכשירי טלפון סלולרי עדכניים או בעזרת תוכנות במחשב האישי כגון סקייפ. אלא שדבר מוזר קרה: כשהטכנולוגיה כבר הגיעה, התברר שכמעט אף אחד אינו מעוניין בה. אחוז שיחות הווידיאו מתוך שיחות הטלפון שנערכות בעולם הוא זעום. מתברר שברוב המוחלט של המקרים, אנשים עדיין מעדיפים לשוחח זה עם זה באמצעות הקול בלבד. אולי משום שאנשים לא רוצים להתאפר, להתגלח, להתלבש ולסדר את החדר לפני שהם מרימים את השפופרת; אולי פשוט המידע הוויזואלי שאנחנו מקבלים בזמן שיחה לא שווה את הטרחה. שיחת הווידיאו כברירת מחדל היא תחזית שכשלה לא מבחינה טכנולוגית, אלא מבחינה חברתית. לחזות איך תתפתח הטכנולוגיה זה לפעמים קשה פחות מלחזות את תגובתם של בני האדם אליה.
ובכל זאת, הווידיאו־פון הפך לסמל מובהק כל כך של "העתיד", שהוא ממשיך להופיע בסרטים עתידניים שנעשו בתקופה שבה כבר ברור שהוא לא העתיד אלא העבר. ב"רובוט ופרנק" (2012), למשל, שיחות הטלפון נערכות תמיד בווידיאו־פון, על אף שיוצרי הסרט ודאי ידעו היטב שגם בעולם שבו אותן שיחות זמינות וקיימות, רובם המוחלט של האנשים מעדיפים לא להשתמש בהן.
הסופר, הלוויין והפטנט שלא נרשם
לא כל התחזיות בספרי ובסרטי מדע בדיוני כושלות, כמובן. ז'ול ורן ורבים אחריו פנטזו על טיסה לירח, והמציאות סגרה את הפער בשנת 1969. האדם אכן המריא לחלל, אם כי לא באותה תדירות ונוחות שמוצגות במרבית הסרטים שעוסקים בנושא. ספרים, החל מ"פרנקנשטיין" (1818) ואילך, תיארו רובוטים שעושים את מלאכת בני האדם במקומם. אז רובוטים אכן קיימים כיום, אם כי הם שונים מאוד מכפי שנראו בתחזיות; במקום דמוי אדם האומר "כן, אדוני" וניגש לשטוף כלים, יש זרועות נטולות גוף הנשלטות על ידי מחשב. ברוב המקרים, גם כשהתחזית הכללית נכונה, הפרטים שונים לחלוטין.
וישנם גם המקרים החריגים. ב־1945 פרסם סופר המדע הבדיוני ארתור ס' קלארק במגזין "Wireless World" מאמר שבו תיאר רעיון דמיוני ופרוע: לוויינים במסלול גיאוסינכרוני, התלויים מעל לקו המשווה ושולחים ומקבלים אותות רדיו, וכך משמשים לתקשורת בין אנשים בפינות מרוחקות של כדור הארץ. אמנם הרעיון היה מעניין, ולא בלתי אפשרי תיאורטית, אבל שום חפץ מעשה ידי אדם לא הגיע באותו זמן אפילו למסלול נמוך מסביב לכדור הארץ.
12 שנים עברו מפרסום המאמר ועד שספוטניק, הלוויין הראשון, עלה לחלל. שבע שנים לאחר מכן שוגר סינקום 3, לוויין התקשורת הראשון. עוד כמה עשרות שנים קדימה – ולווייני תקשורת גיאוסינכרוניים, הפועלים בדיוק באופן שקלארק תיאר לפני סוף מלחמת העולם השנייה, הם מציאות יומיומית, שבה אנחנו משתמשים בלי להיות מודעים לכך אפילו. למעשה, קלארק לא חזה את לווייני התקשורת – הוא המציא אותם. לא פעם נטען שקלארק היה יכול לרשום פטנט על הרעיון ולהתעשר, מה שגרר התייחסות שלו בראיון לקראת סוף ימיו, ב־2008: "פעמים רבות שואלים אותי למה לא ניסיתי לרשום פטנט על הרעיון של לווייני תקשורת", אמר, "התשובה שלי היא תמיד, 'פטנט הוא למעשה רישיון לקבל תביעות'".
מקרה שבו סופר חוצה את הקווים והופך מנביא לממציא הוא כמובן היוצא מן הכלל. באופן דומה, אילו רידלי סקוט – או כל יוצר אחר – היה מסוגל להציג "מכונית מעופפת" באופן מנומק ואמין טכנולוגית, המען הנכון לתיאורים אלה לא היה משרדי ההפקה בהוליווד אלא לשכת רשם הפטנטים ומעבדות המחקר של חברת טסלה או טויוטה.
צעד גדול לפוליטיקאי, צעד קטן לאנושות
"2001: אודיסיאה בחלל", שביים סטנלי קובריק ב־1968 על פי סיפור שכתב עם סופר המדע הבדיוני ארתור ס' קלארק, הוא אחד מאותם סרטים נדירים המתייחסים במלוא הרצינות למדע, ומנסים לחזות עולם עתידני אמין ככל האפשר. הסרט מקפיד על פרטים שמרבית יצירות המדע הבדיוני מתעלמות מהם. לדוגמה, בבית המלון החללי, שתלוי במסלול שמסביב לכדור הארץ, יש כבידה מלאכותית רק משום שהוא בנוי בצורת גלגל ומסתובב על צירו. התחזית הטכנולוגית שהסרט מציג אכן נראית אמינה מאוד, מלבד פרט משמעותי אחד: שם הסרט. הסרט מתרחש ב־2001 ובשנה הזאת יש כבר בתי מלון פעילים בחלל, טיסות מסחריות סדירות לשם ומשימה מאוישת לכוכב הלכת צדק. במציאות, 13 שנים אחרי מועד עלילת הסרט, אנחנו לא מתקרבים לאף אחד מהחידושים האלה וספק אם גם בעוד 100 שנה נגיע לשם. בדיעבד, לוח הזמנים שהסרט מציג נראה בלתי סביר לחלוטין, וקשה להבין איך מומחה ומבין עניין כמו קלארק נחל כישלון כל כך חרוץ בתחום הזה.
את האופטימיות הטכנולוגית המוגזמת הזו ניתן להסביר באווירה סביב התקופה שבה נעשה הסרט. קובריק וקלארק עבדו בעשור שבו האנושות נורתה לחלל בקצב מסחרר. ב־1961 הבטיח הנשיא קנדי להגיע לירח עד תום העשור – ועשה זאת. 66 שנים בלבד עברו מאז הטיסה הראשונה של האחים רייט עד שניל ארמסטרונג הציב את כף רגלו על אדמת הירח. 12 שנים חלפו מהשיגור המוצלח הראשון של לוויין רוסי קטנטן ופשוט ועד לצעד הגדול לאנושות. רק מתבקש היה שהאנושות תמשיך להתקדם בצעדי ענק גם בהמשך – הרי אם הגענו לירח בקלות כזו, כמה זמן כבר יכול לקחת עד שנגיע למאדים? עוד עשר שנים? 15?
בפועל, כמובן, המרוץ לחלל כמעט נעצר. תכנית אפולו הייתה תוצאה של תחרות פוליטית בין ארצות הברית וברית המועצות, שאפשרה הענקת משאבים עצומים לתכנית החלל. ברגע שבו המרוץ לחלל איבד את ערכו הפוליטי, צנחו גם התקציבים. חלקה של נאס"א בתקציב הפדרלי צנח מ־4.4 אחוזים ב־1966 לאחוז בודד ב־1975, ולחצי אחוז ב־2010. טיסה מאוישת למאדים התבררה כמסובכת בכמה סדרי גודל מהטיסה לירח. כתוצאה מכך, מ־1969 ועד היום חלפו ארבעה עשורים וחצי שבהם אף יצור אנושי לא התרחק מכדור הארץ יותר ממסלולו של הירח, והגישושים של האנושות ברחבי היקום נשארו מוגבלים. אמנם חלו התפתחויות מסעירות בחקר החלל, אבל מושבות על מאדים, כריית אסטרואידים ומשימות מאוישות לצדק רחוקות מלהיות תחזיות ריאליסטיות בעשור הקרוב לכל הפחות. קלארק היה נביא טכנולוגי מצוין, אבל כדי לחזות את העתיד במדויק, מתברר, צריך להיות לא רק נביא טכנולוגי ופסיכולוג, אלא גם נביא פוליטי.
אופטימיות קוסמית
סרטם של קובריק וקלארק רחוק מלהיות היחיד שטועה בחישוב לוח השנה של העתיד. כמעט בלי יוצא מהכלל, בכל סרט עתידני שמציין את שנת התרחשותו – ההתקדמות הטכנולוגית שבו, בעיקר בתחום חקר החלל, היא מצג אופטימיות פראי לעומת המציאות. "בלייד ראנר", מלבד מכוניות מעופפות ווידיאו־פון, כולל גם אנדרואידים שאי אפשר להבדיל בינם לבין בני אדם, שנשלחים למשימות כרייה בחלל החיצון. ב"המשימה מאדים" (2000) נוחתים בני האדם הראשונים על הכוכב האדום בשנת 2020. אינספור סרטים הציגו רובוטים נבונים, שנראים, הולכים ומדברים כמו בני אדם – חלקם, עוד לפני סוף המאה ה־20.
נדמה שהדרך היחידה להימנע מהמפלה שבקביעת תאריך שגוי היא לא להתחייב לתאריך כלל. סרטים כמו "הנוסע השמיני", "גברים בחלל" או "חולית" מתרחשים בעתיד כלשהו, אבל לא מתחייבים על שנת ההתרחשות. אגב, "מלחמת הכוכבים", שנחשב למדע בדיוני, אינו מתרחש בעתיד כלל, אלא בעבר: "לפני זמן רב מאוד, בגלקסיה רחוקה רחוקה…".
אבל יהיה זה טיפשי לומר ש"2001: אודיסיאה בחלל" או "בחזרה לעתיד 2" נכשלו משום שחזו את העתיד לא נכון. תפקידו של המדע הבדיוני הוא לא לחזות את העתיד, אלא להציב מראה בפני ההווה; להצביע על מגמות ועל השלכות חברתיות, פוליטיות ותרבותיות אפשריות שלהן. "1984" לא עוסק ב־1984, כשם ש"2001" לא עוסק בשנת 2001, ועדיין היצירות האלה לא איבדו דבר מערכן גם כשהזמן שבו עסקו חלף. לסיכומו של דבר, אף אחד לא יודע באמת מה יביא העתיד – וזה כל הכיף.
–
- הקונספירציות הגדולות של סרטי האנימציה // מאת דורון פישלר
- כבודה: הסיפור של אסתר חיות // פרופיל מאת רונית ורדי
