השנה ימלא עשור ל־2004, שהיא בעיניי השנה השנייה הכי מופלאה בתולדות הקולנוע הישראלי; אחרי 1978 עם 1.2 מיליון הצופים של ״אסקימו לימון״, ״הלהקה״ ו״הצילו את המציל״, המועמדות לאוסקר של ״מבצע יונתן״ והזכייה באוסקר של משה מזרחי על הסרט הצרפתי ״כל החיים לפניו״. אחת השאלות הגדולות בעולם הקולנוע – והאמנות בכלל – היא איך ניתן למדוד הצלחה. לו היינו באמריקה, התשובה הייתה ברורה: כסף. אבל בישראל, כמו בלא מעט מדינות שבהן הקולנוע אינו ממש עסק מסחרי־כלכלי, אלא יש בו יומרה תרבותית
ואמנותית שלעתים קרובות מנותקת מפרמטרים של הצלחה מסחרית – בעיקר בשל העובדה שהקולנוע הישראלי ממומן במלואו או בחלקו על ידי המדינה – תשאלו ״מה זו הצלחה״ ותקבלו שלל תשובות סותרות. יהיו שיגידו ״כמות הצופים״, שהרי קולנוע הוא אמנות שפונה לקהל ויכולתו של סרט לתקשר עם הקהל הוא מדד מרכזי בהערכת הצלחתו. אבל מכיוון שקולנוע הוא קודם כול אמנות, ייתכן שמדד ״הכמות״ אינו נכון לו, ואילו מדד ה״איכות״ נכון יותר. ואיך מודדים איכות? על פי הביקורות? אולי על פי הפרסים בעולם? אולי על פי ההצלחה המסחרית בחו״ל?
ובכן, 2004 הייתה שנה היסטורית בכך שלא משנה על פי איזה קריטריון תרצו למדוד ״הצלחה״, סרטי השנה ההיא עשו זאת. היה סרט אחד שהפך לשלאגר בקנה מידה היסטורי )״סוף העולם שמאלה״( ומיד נכנס לרוטציה הקבועה ברפרטואר סרטי יום העצמאות שהקהל אוהב לראות שוב ושוב; ומהצד השני, היה סרט אחד )״אור״(, שהצלחתו בקרב הקהל הייתה אמנם מינורית יותר, אבל עשה היסטוריה והביא ליוצרת ישראלית, בפעם הראשונה, את פרס ״מצלמת הזהב״ בפסטיבל קאן. ואם מדברים על הצלחה מסחרית, הרי ששני סרטים מאותה שנה )״ללכת על המים״ ו״אושפיזין״( הכניסו יותר ממיליון דולר בהפצתם המסחרית בארצות הברית; עם הכנסות של 2.7 מיליון דולר שם, ״ללכת על המים״ נותר אחד הסרטים הישראליים הכי קופתיים באמריקה. רק ״ביקור התזמורת״ עקף אותו, שלוש שנים אחר כך. ״אור״ ו״הכלה הסורית״ היו להיטים מסחריים גדולים למדי באירופה. במילים אחרות, 2004 הכילה את הכול.
יאיר רוה ערך השוואה בין שנת הזהב של הקולנוע, 2004, לשנה שחלפה, כדי להסביר מדוע תעשיית הסרטים בארץ קרסה והאם בכלל יש סיבות לאופטימיות.
רוצים לקרוא עוד מטורו של יאיר רוה? הירשמו לקבלת גליון מתנה
