עשור להתנתקות: המורשת האמיתית של מעשה שרון // מאת רן אדליסט

בואו נתקן את ההיסטוריה, ששני נרטיבים שקריים שולטים בה. האחד: "כעומק החקירה עומק העקירה", והשני: "שרון החדש" (ושאר האגדות מבית היוצר של אדלר וצוות החווה. כאילו ראה שרון בחלומו את אמא תרזה והתעורר למסקנה ש"הכיבוש משחית" [מתוך נאומו בכנס הרצליה]). האמת היא ששרון נלכד בהתחייבות לנשיא ג'ורג' בוש. כבר ב־2002 קרא בוש לחזור למתווה קלינטון של שתי מדינות. שרון משך זמן וכתף. ב־2003 עסק בוש בהקמת קואליציה למלחמה בעיראק, ויותר מכל נזקק לגיבוי ערבי במועצת הביטחון. אחד התשלומים היה יישום מפת דרכים עם לוח זמנים. כדי למסמר את שרון קיים בוש באותה שנה את פסגת עקבה עם שרון, אבו מאזן ועבדאללה. שרון, בחירוק שיניים, התחייב שם "לפרק את המאחזים הבלתי מורשים". שרון רק ביקש זמן לעבודת מטה שתבדוק איזו התנחלות נמצאת על קרקע פרטית ואיזו על קרקע מדינה. בוש אמר: קח את הזמן. ב־2004 פנה שרון לעו"ד טליה ששון, כדי שתבדוק את העניין. בינתיים שחרר 500 אסירים והעביר את השליטה ביריחו ובטול כרם לפלסטינים. ב־2005 הגישה ששון את הדו"ח. המסקנות חייבו פינוי עשרות מאחזים. לשרון היה ברור שמדובר בקרע שלא ניתן לאיחוי עם המתנחלים ותומכיהם במפלגתו. העניין הזה עם הציווי האלוקי דיבר אליו פחות מסלט ירוק. אבל מה עושים עם ההבטחה לבוש? אולי שרון היה בריון אלים, אבל בגילו ובמעמדו כבר חש את הנשימה הכבירה של ההיסטוריה. עם בגאז' גדוש בפיאסקו לבנון, סברה ושתילה וחקירות פליליות, הוא חיפש מטרייה של לגיטימציה ומכובדות. ככזה הוא לא יכול להרשות לעצמו לבלף את נשיא ארצות הברית. הוא אינו פירומן פוליטי כמו נתניהו. שרון העריך שהקרע בהתנתקות מן הרצועה ידמם פחות מקרע הורדת התנחלויות בגדה. גוש קטיף הוקרב. הראיות הנסיבתיות לכך מוצקות למדי.

אותם ימים, כמו בהתשה או ברצועת הביטחון בלבנון, גם בגוש קטיף נכנס צה"ל למוד של קהות חושים. בוצעה שם שגרת ביטחון שוטף בהגנת האוכלוסייה תוך דימום חיילים ומשאבים ללא תוחלת. אבל חיילים הם משאב מתכלה, ודין נצרים היה כדין תל אביב. עד הפגישה עם בוש שרון לא התרגש מזה. הרמטכ"ל יעלון הביע התנגדות, שרון החליף אותו בדן חלוץ וההתנתקות יצאה לדרך, פלוס מחווה להוכחת רצינות כלפי האמריקאים בהורדת חומש ושא־נור בגדה הצפונית. שלושה עקרונות ברזל נצרבו מאז בתודעה הלאומית. הראשון, המדינה (והעולם) ניצחו. השני, הרבנים (ואלוהים) הפסידו. השלישי, הכסף היה הגורם המטהר. כולם הביטו באלכסון ממנו והלאה, אבל גם לקחו וגם ייבבו על קיפוח. באיזשהו מקום, מצג זעקות השבר בשטח מכל הצדדים ייצג מצב שבו גם המתנתקים וגם המנתקים היו זקוקים לקתרזיס הזה.

זו המורשת האמיתית של ההתנתקות והיא הלקח הנכון לקראת ההתנתקויות הבאות. האווירה בישראל כיום רוויה פסימיות שמאלנית ואופטימיות ימנית. למעשה, אין סיכוי שהמצב בשטחים יישאר כמות שהוא. כבר כיום, כחלק ממורשת ההתנתקות, הם מאבדים שטח בלא להקים מהומות מיותרות, כמו אחרי החלטת שופטי העליון לפני כשנה להרוס תשעה מבנים בעפרה. האירוע המרעיש ביותר התרחש במגרון בפברואר 2015. דחפורים של המנהל האזרחי הרסו את כל מבני ההתנחלות. אף מילה מצד המתנחלים. איפה הנערות הבוכיות והנערים המדובללים הזועקים "ארץ ישראל!"? איפה החייל הגיבור שנעקר מביתו, הרבנים שקורעים קריעה? איפה ליברמן שאמר בנובמבר 2011 כי הימנעות מהריסת מגרון היא תנאי להמשך חברותה של מפלגתו בקואליציה? בדצמבר 2003 נערך במגרון טקס הכנסת ספר תורה. היו שם אלפים, כולל ח"כים מהליכוד. עשרה מהם הצהירו שלא יקבלו עליהם משמעת קואליציונית אם מגרון תפונה‏. כ־200 רבנים וראשי ישיבות חתמו על מכתב לממשלה בעניין.

כיום ישנה שם גבעה קירחת. הקרקע הוחזרה לבעליה הפלסטינים. זהו לקח ההתנתקות. אמנם מתנחלי מגרון הועברו למקום אחר, אבל עקרון "יהודי לא מפנה יהודי" נשבר בגדול, ובעיקר בשקט. אחרי 40 שנות התנחלות ניתן להבחין בבירור שהלהט המשיחי נעלם. במקומו באה דורסנות בירוקרטית, מניפולציות פוליטיות ותחמנות של מאכערים. וכמובן "הממשלה איתנו" – וכאן מגיע הלקח ההיסטורי של ההתנתקות: הממשלה איתם עכשיו. מכת החסד האחרונה עשויה להיות כשמטריית צה"ל ומערכת המשפט הישראלית תוסר מעל ההתנחלות, והעולם יחליט לנהל את הסכסוך. גורל ההתנחלויות, ראש החץ של ישראל הלאומנית־דתית, ייחרץ להיגרס בגלגלי התהליך העולמי. במקרה של שתי מדינות פלוס גושי התנחלות יעקרו כ־80 התנחלויות כולל אוכלוסייה של כ־50 אלף לטובת גושי ההתנחלות. לא מבצע שעם ישראל לא יוכל לעמוד בו. ראש הממשלה אולי ייהרג, המדינה תגעש, תקונן ותעבור לסדר היום. גם במקרה של הסדר ארוך טווח, או שלום כלכלי, אוטונומיה מורחבת ושאר תעלולים לגרירת רגליים שמובילים למדינה דו־לאומית, ההתנחלויות תְאבדנה את מהות קיומן ותהפוכנה בתהליך הייבוש מכסף ומחזון לבעיית נדל"ן ופרצלציה, בדומה למה שקרה לתנועה הקיבוצית. התנתקות 2005 תהפוך להיות האירוע המכונן שסובב את גלגל ההיסטוריה בכיוון הנכון.