רק במתמטיקה מינוס ומינוס זה פלוס. במציאות – החיים עצמם, אתם יודעים – טעות אינה מתקנת טעות, טיפשות אינה מפצה על איוולת, ומהלך שגוי אחד לא מחזיר לאחור את קודמיו. אבל, הוא בהחלט יוכל להשכיח אותם מתודעת הציבור. זו שיטה יעילה, גם אם יקרה מאוד, להסבת תשומת הלב מהמציאות. זה בדיוק סיפורה של ההתנתקות מרצועת עזה.
עשור אחרי המהלך הדרמטי ששרטט מחדש את גבולות המדינה (וגבולות הפוליטיקה); עשור אחרי שאריק שרון גיבור ישראל השלים את המהפך ממנהיג הימין החישוקאי, כוכב מלחמת לבנון, למנהיג המרכז־שמאל בתמיכת פרס ורמון; עשור אחרי שבשישה ימים נעקרו מבתיהם 8,000 יהודים בלי אף הרוג ובלי מלחמת אחים, בעלות כספית אדירה, הימין הפוליטי הצליח להטמיע בזיכרון הציבורי את ההתנתקות כמהלך "שמאלני" שכשל.
הימין מתאר את ההתנתקות באופן פשטני: יצאנו מעזה, עקרנו מתיישבים, חשבתם שזה יביא שלום ושקט, זה הביא טרור וטילים ואת חמאס. הנה עוד הוכחה שהשמאל תמים וכושל. אז הנה הטעות: ההתנתקות הייתה מהלך של הליכוד. שרון היה מנהיגו. ושריו הבכירים, כולל נתניהו, אישרו את המהלך. זה היה צעד חד־צדדי שלא נועד ולא התיימר להביא הסדר שלום. מוביליו תיארוהו כמהלך שנועד להיערכות מחדש והורדת הלחץ הבינלאומי, אחרי דיכוי האינתיפאדה השנייה וחיסולו הפוליטי של ערפאת, בידודו והרחקתו.
הטילים החלו לפני הפינוי, וחמאס היה בתנופה עוד הרבה לפני פינוי נצרים. האם השארת המתנחלים הייתה עוצרת את גל האסלאם הקיצוני השוטף את כל האזור? שטויות. ועוד עובדה: שנתיים אחרי הפינוי שלט בעזה אבו מאזן. זו הטעות שלו. במקום לנצל את ההתנתקות כדי לייצר מציאות מדינית מחייבת בעזה, הוא הפגין חולשה ופחדנות ואיבד את הרצועה לכנופיית החמאס בהמשך.
ההתנתקות באופן ביצועה הייתה טעות רק במובן המדיני – היא לא הושלמה עד הסוף, ולא יצרה מהלך חיובי שיעביר אחריות מישראל לפלסטינים ולמצרים. וגם אם זו הייתה טעות היסטורית, היא לא מוחקת את הטעות המרכזית – עצם ההתיישבות בעזה. זו, אגב, הייתה באמת טעות שהגיעה מהצד השני של המפה, כשהגוש נולד בהצעת המערכניק יגאל אלון ב־9 במאי 1968 לממשלה, להקים שני יישובים אזרחיים או היאחזויות נח"ל בין עזה לרפיח. אלון נימק את הצורך בהקמת היישובים בלשון זו: "…להתיישבויות אלו חשיבות עליונה לעתיד המדיני של הרצועה על ידי כך שהן מפצלות את הרצועה דרומה מהעיר עזה. כמו כן, קיימת חשיבות ביטחונית רבה לנוכחות יהודית בלב עזה".
אלון טעה. גם ישראל גלילי ואחרים. לא הייתה שום חשיבות. רתמו ציונים נלהבים למשימה חסרת שחר, מול משכנות עוני ואוכלוסייה ערבית צפופה. חגי הוברמן, הסופר המדיני לשעבר של עיתון 'הצופה', מספר על פגישתו עם מי שהיה אבי רעיון ההתיישבות בעזה – האיש שגם הבין שזו שגיאה ופינה אותה – שרון. כאלוף פיקוד דרום (מ־1969) שרון הוביל מבצעים נגד הטרור בעזה. זאת, לאחר שישראל כבשה אותה בששת הימים ורצתה להוביל מהלך (שכשל) לשיקום מחנות הפליטים באל עריש ובסיני. לזה הוסיף שרון את תכנית חמש האצבעות. וכך כותב הוברמן: "שרון כינה אותה 'תכנית האצבעות', כי היא דמתה להכנסת חמש 'אצבעות' יהודיות לתוך הרצועה, תחילה כהיאחזויות נח"ל ובהמשך כיישובים אזרחיים, במגמה לשבור את רצף ההתיישבות הערבי לאורך החוף. מהלך כזה, הסביר שרון כבר אז, נועד להגביר את הנוכחות היהודית האזרחית, שתגרור אחריה גם נוכחות ביטחונית־צבאית כדי לאבטח את היישובים האלו". האצבע הראשונה הייתה הקמת גוש התיישבות בצפון הרצועה; השנייה – אזור נצרים; השלישית – גוש יישובים שנועד לחצוץ בין דיר אל־בלאח וח'אן יונס; הרביעית – גוש יישובים שנועד לחצוץ בין ח'אן יונס ורפיח. כאן הוקמו לימים יישובים כמו גן אור, גדיד, בני עצמון ורפיח ים. בדיוק באמצע הדרך, בין היישובים, הוקם אחרי פינוי סיני מרכז אזורי גדול – נווה דקלים, שמאחד את שני גושי ההתיישבות הללו לגוש גדול אחד, הוא גוש קטיף; האצבע החמישית, שנקטעה, הייתה פתחת רפיח, חבל ימית, שנועדה ליצור חיץ התיישבותי בין רצועת עזה וצפון סיני.
התכנית הייתה יקרה, שאפתנית, סוחפת – וטעות. מתחילתה ועד סופה. פשוט שטות. לישראל לא היה מה לחפש להתיישב בעזה. ההתנתקות, גם אם טמנה בה טעויות משלה, תיקנה שגיאה היסטורית. וגם, עם או בלי להתכוון, ההתנתקות היא ההגנה הטובה ביותר על ההתיישבות ביהודה ושומרון. היא הטיעון כלפי חוץ שמי שרוצה מדינה שיתחיל בעזה; והיא גם זו שיצרה בתוך הציבור בישראל את ההבנה שלא יהיו עוד נסיגות בלי הסכם וערבויות לביטחון.
–
- מדינה יהודית, בהגדרה, היא אינה מדינה דמוקרטית // יונתן שם־אור
- חיים בזרם // מהטלגרף ועד האייפון: כך התפתח עידן המידע // מאת אורן נהרי
- דרכו של בנימין נתניהו בדרך לקלקול המערכות הציבוריות בישראל // אמיר אורן
