לא שהיה זה מוות פתאומי או מפתיע. מהרגע שנולד, נאבק היצור השברירי הזה במחלות קשות, שאיימו על בריאותו וחייו. מיטב הרופאים שגויסו נותרו בדרך כלל חסרי אונים. בשנים האחרונות הוא בילה את עיקר זמנו בבתי החולים, ובשנתיים האחרונות כבר דיברו על מוות קליני. מותו של תהליך השלום היה צפוי ואיש לא יכול היה להושיע. בן 21 היה במותו. ואיש לא הגיע ללוויה.
2014 הייתה שנת מותו הסופי של תהליך השלום, שבא לעולם באוסלו בקיץ 1993. יש אומרים שלידתו הייתה בחטא. ברומן אסור ומופקר מחוץ לנישואים. אחרים – מיעוט שמתכווץ והולך, יש לומר – דווקא מתרפקים על רומנטיקה גדולה ואהבה שצמחה כנגד כל הסיכויים. על עובדה אחת אין מחלוקת: מלידתו ועד מותו לא ידע הילד הלא רצוי הזה רגע אחד של שקט, אותו שקט ורוגע שלמענם בא בכלל לעולם.
אביו נרצח כשמלאו לו שנתיים. אמו מתה בנסיבות לא ברורות כמה שנים אחרי כן. הוא אומץ על ידי שורה ארוכה של הורים חורגים, שחלקם דווקא רצו לגדל ולטפח אותו אבל לא יכלו, וחלקם אולי יכלו אבל לא רצו. בערוב ימיו, נותר ליד מיטתו רק סבא שמעון פרס. היחיד שהאמין. היחיד שגם בטוח שהמת – עוד יחזור לחיים.
2014 הייתה השנה שבה נקבע המוות והודעה נמסרה למשפחות. זאת הייתה השנה שבה ניצני התקווה קמלו, ושבה אחרוני התומכים התאדו. דיבור על תהליך השלום הפך הזוי. תומכיו הוגדרו כחולמים בהקיץ. את תקוות השלום החליפה רומנטיקה חדשה – עריפת ראשים והחתירה לח'ליפות אסלאמית מהים עד הים. נתניהו ואבו מאזן, האפוטרופסים החוקיים, התנכרו לעלם הצעיר והחולה – איום הם ראו בשלום הזה, לא הבטחה. ואת המבוגר הלא אחראי ברק אובמה, התהליך הזה פשוט משעמם.
45 שנה חלפו מהקמת המדינה ועד לחיצת היד של רבין וערפאת שאמורה הייתה לסמל את קץ הסכסוך ולהעניק לשלום חזות מפתה, נחשקת, מלאת יתרונות שמחפים על חסרונות וכאבים. 21 שנה חלפו מלחיצת היד הקרירה אך המבטיחה, ועד שצריך לומר היום בפה מלא: איילת שקד יכולה להירגע. שלום לא יהיה כאן. לא עכשיו ולא ב־45 השנים הקרובות.
כדי שיהיה שלום, צריכים מנהיגות שתאמין בו ותדע להפוך את האמונה והחלום למציאות. עם ביבי ובנט, ציפי ויאיר ובוז'י גם – היא לא קיימת, וקשה לראות אותה צומחת על קרקע שבה מי שמטיף לשלום ולאחוות עמים נחשד במקרה הטוב כמעורער נפשית ובמקרה הקצת פחות טוב כבוגד המסכן את ארצו. מילא אם בצד של הכלה המנוחה היה מישהו או משהו בעל שיעור קומה ואומץ – אבו מאזן, תסכימו, הוא ממש לא האיש הזה.
כדי שיהיה שלום צריך ציבור שידחוף, שירצה, שישאף, שיחתור. באיזשהו כנס בענייני עיתונות אמר מישהו לא מזמן שהתקשורת הישראלית כבר לא שמאלנית כשהייתה. וזה נכון. אפילו העיתונאים מריחים מה רוצה מהם העם, והם יודעים שהפצצה בעזה תלהיב יותר מתצלום של לבני ואבו מאזן, ממש כשם שעריפת עוד ראש בממלכת הדאעש תרתק יותר מדיווח פיקנטי ומפורט על מסע דילוגים רומנטי של קרי.
אפשר היה כמובן לבחור גם ב־2013 כשנת מותו של התהליך. וגם 2012 לא הייתה בדיוק שנת תקווה וחיות, אלא אם באמת חשבתם שיאיר לפיד יעשה את זה לביבי. אז למה 2014? זאת התחושה, האווירה. הקולאז' של קרי שזועם על ביבי שמשמיץ את אובמה שכבר לא אכפת לו, ולבני שטובעת בנעלי קודמיה; של אבו מאזן החמוץ ושל עוד הפצצה בעזה ופיגוע בירושלים. אז שלום לך, שלום יקר. לא ממש נעמת לנו, ואלבום התמונות שלנו משאיר ממך בעיקר רגעים מרים של אכזבות ודם. ננסה שוב פעם. אולי בעוד 50 שנה. אולי בעוד 100. ועד אז, נמשיך לשיר לך שירים ולחבר קלישאות. נוח על משכבך בשלום.
צילומים// משה מילנר, לע"מ
רוצים לקרוא את המגזין כולו? הירשמו לקבלת גליון מתנה עד הבית
