הם קראו לעצמם 'השמינייה'. חבורת ח"כים צעירים במפלגת העבודה, שייעדה עצמה לשלטון אחרי עידן רבין־פרס. הם אפילו חילקו תפקידים ביניהם. חיים רמון יועד לתפקיד ראש הממשלה, חגי מירום לתפקיד שר האוצר, עמיר פרץ לראשות ההסתדרות, ועוד מינויים באספמיה.
אבל היה קשה לצפות את הטלטלה שתבוא בזמן כהונתו של רמון כשר בריאות, סביב חוק ביטוח בריאות ממלכתי. המנגנון ההסתדרותי יצא נגדו. ורמון? הלך להם על הראש. בוועידת המפלגה נשא את 'נאום הלווייתנים' הידוע. הוא השווה בו את המפלגה ללווייתן שאיבד את חוש הכיוון, מתעקש להסתער על החוף ולהתאבד. לאחריו פרש מהמפלגה והקים סיעה שכבשה את ההסתדרות. בסופו של דבר חזר לחיק המפא"יניקים, כשהוא משאיר את פרץ כיורשו בתפקיד בבניין המיתולוגי ברחוב ארלוזורוב.
ברבע המאה שעברה מאז, היצר ההתאבדותי של המפלגה שהקימה את המדינה רק גבר. יותר מלווייתן, היא דומה לקשיש דמנטי ועיוור, שמהדס על שפת צוק גבוה, עוד רגע וייפול, וממלמל תזכורות על נעוריו המרגשים. ב־2006 חבר אותו רמון לאריק שרון להקמת 'קדימה'. זו הייתה אמורה לחסל שתי מפלגות, את הליכוד ואת העבודה. בפועל, אכן חיסלה את השנייה. מלבד הבלחת 'המחנה הציוני' המקרית, לא הייתה לה באמת תקומה.
עמיר פרץ הוא פוליטיקאי מהזן הישן. מוצר של שנות ה־80. הוא נותר תקוע בעשור הזה. במערכה האחרונה אמנם העביר איכשהו את העבודה־גשר את אחוז החסימה. אבל אין לטעות, הוא גם המועמד המושלם לשים כרית על פרצופה של המפלגה המחרחרת ולגאול אותה מייסוריה. הלווייתן הזה עקשן. והחוף קורא לו: בוא, תמות כבר.
