אין דבר קל יותר עבור עיתונאים, או פוליטיקאים להבדיל, מלהפחיד את הקהל. "להפחיד את הכבשים", היה אומר אריאל שרון (ומפחיד אותם כהוגן). יש אפילו אישים שמתפרנסים מהמלאכה הזו יפה. הם משוטטים להם מאירוע לאירוע ומהרצאה להרצאה ומסבירים שהברברים (בדרך כלל מוסלמים, כמובן) בשער, שהמצב נהיה גרוע ואיום ונורא, שמכוונים עלינו ברגע זה ממש 300 אלף טילים ו־11 אלף קני ארטילריה (אלה מספרים שהמצאתי כעת), שעוד רגע יפרוץ משבר כלכלי מזעזע, והיקום – בגדול – קורס. פרשנות של מצב אקטואלי – מעמדה פוליטית, אקדמית או עיתונאית – מאפשרת נקודות מבט שונות ומשונות על "המצב", וברור שיש לישראלים נטייה לאלרמיזם.
זו מילה אבודה, אלרמיזם. מילה של עידן הפלמ"ח. "אלרמיסט" היה כינוי גנאי לבחור הזה שרץ ואומר שהכוח של האויב גדול ועצום ואין תחמושת ועוד רגע גומרים את כולנו. זה היה כינוי קטלני, כי אנשי דור התקומה סלדו מחוסר השליטה והחרדתיות הפסימית. ענייניות הייתה מקודשת, והאלרמיסטים למיניהם נהנו ממצב החירום שהתריעו עליו. לכן הם בוזו באופן קבוע ולעיתים נודו ממש. לא עניין בריא כאשר לוקחים אותו לקיצוניות, ע"ע 1973. טראמפ השתמש באלרמיזם שקרי כדי להיבחר – אבל משעה שנבחר הכל הפך אצלו לגן של שושנים. מו"מ עם קים ג'ונג־און הצעיר? אין בעיה, "הסרנו את האיום הגרעיני". הכלכלה האמריקאית? "נפלאה". החומה עם מקסיקו? מקימים אותה כעת ממש. האופטימיות המשתפכת הזו – כבר עשינו את אמריקה גרייט! – היא ביסוד החלום האמריקאי. חיוביות ומבט קדימה מוערכים יותר מביקורת חומצתית מדויקת. כאשר נשיא אמריקאי ניסה לטעון שהאומה מצויה במשבר של אובדן דרך (ג'ימי קרטר, בימים של משבר בכלכלה, בחברה ובנשיאותו), הציבור תיעב ונקם בשל כך. הם לא רצו לשמוע מהנשיא שלהם את הבעיות, אלא את הפתרונות וההשראה.
אצלנו, אתם יודעים, זה לא ככה. אחרי יום הכיפורים האלרמיזם הפך להיות במודה, ובעשר השנים האחרונות אנו מונהגים בידי אלרמיסט, שזה כמעט משעשע, כי הוא באופן רציני לגמרי מזהיר אותנו בקביעות שאם לא נעשה כך וכך ייפול עלינו אסון נורא, כזה או אחר. וזה בשעה שהוא עצמו אמור לעשות את הדברים שימנעו את האסון. זה לא שנתניהו איננו עוסק בקילוס עצמי מתמיד – מהכלכלה ועד ליחסינו עם העולם. אך במקביל הוא גם מחדיר חרדה קבועה מאיום קיומי ממש אל תוך שיחתנו, בשעה שהוא אמון על מניעת אותו איום קיומי. השימוש הזה באלרמיזם הוא פטנט מקורי ישראלי. יש בו היגיון פוליטי נפלא: כאשר נתניהו מחזיק בעמדת האלרמיסט המדיני־ביטחוני, אף אחד אחר לא יכול לחדור אל המשבצת הזו. אם משהו נורא באמת קורה, הרי ביבי התריע קודם מעמדת נביא הזעם. צ'רצ'יל נשא את אזעקת האמת החשובה ביותר במאה ה־20, ולכן נתניהו כה נצמד אל הדוגמה שלו. אלרמיסט מזרח תיכוני נושא עיניו לגדול האלרמיסטים, זה שצדק בסוף ואפילו צמח מתוך נבואות הזעם אל מנהיגות אמיתית.
–
נתניהו מתאים באורח יוצא מהכלל לשיחה הישראלית כולה. יש אצלנו, מה לעשות, הנאה מהאדרנלין החירומי שקופץ מפעם לפעם. כשאני אומר אצלנו, אני מדבר על ישראלים מסוימים; אלה שלא יהיו בגבול, שלא ירוצו לחדר הממוגן, לא יילחמו, לא יישארו ערים בלילה כי בנותיהם או בניהם מעורבים בלחימה, וגם לא ייאלצו לעבוד קשה יותר במקצוע שלהם בשל הסלמה ביטחונית כזו או אחרת. כל מי שמניתי הם מיעוט מבוטל; כל השאר יחכו לצפצוף של החדשות ברדיו, או ליתר דיוק, לצליל המגנטי של הפוש העדכני ביותר. עבור הימין, האלרמיזם מאפשר דחייה מוחלטת של פשרה או מתן אמון בשכנינו. עבור השמאל, האלרמיזם הוא כלי פוליטי כדי לתקוף את מה שהוא מזהה כאיוולת הימין. בשני המקרים, ההתגודדות סביב החדשות הרעות מייצרת תחושת קולקטיב שטוחה אך אפקטיבית מאוד. הרגע הישראלי כל כך של "שמעת? קרה משהו ב…" מבטא את ההתמכרות לאלרמיזם נקי וישר לווריד, כזו שמחסנת אותנו מפני המפלצתיות האמיתית של האלימות פה. תחושת האיום והפסימיות המשותפת מייצרת "יחד" סינתטי, המבוסס על אדרנלין והתגייסות רגעית. קישון כתב על זה יפה ב"סליחה שניצחנו", כאשר הוא מתאר כיצד הנהגים מקללים איש את רעהו, שומעים שהמצרים מקדמים כוחות למצרי טיראן, מתחילים להיות מנומסים, ואז כאשר הם מבינים שהכל מאחורינו – חוזרים לקלל.
זו הסיבה שהיחד סינתטי ותחושת הקולקטיב שטוחה. אלרמיזם נותן את הרושם שאנחנו חיים כל הזמן בתוך הדרמה של סף כלשהו; אנחנו למעשה חיים בכל שאר הרגעים, והדרמה הזו היא אנומליה. בהקשר למערכון של קישון, אפשר לומר את זה בצורה בהירה יותר: אנשים צריכים להיות נחמדים ואדיבים יותר ללא קשר לתחושת האיום החיצוני המפעפעת בהם, אלא בגלל איזושהי אמנה חברתית פנימית. השליפה הקבועה של היריב, האויב, מקמטת ואז מנתצת את נבטי הרוח המקומית שמנסה לצמוח דרך סבכות הסכסוך. האלרמיזם החיצוני גם מחסל את המבט הפנימי באיומים האמיתיים עלינו: ההתקפה על הדמוקרטיה, החינוך, הדמוגרפיה, הצפיפות. המבט בישראל כמדינה, והשאלה איפה כקהילה היא תהיה בעוד עשור או שניים, נדחקים לגמרי לטובת איזו "הרפתקת חיינו".
–
אשאל שאלה שלא שואלים: מה תהיה ישראל אחרי שכל הסכסוך ייגמר, בעוד 50, 100 או 1,000 שנים? מהי בלעדיו? מה קיים בה ללא תחושת הדחיפות, החשאיות, ההתגייסות והאלרם התמידי שמנסר בראשנו? זו שאלה תיאורטית, מרוחקת ובלתי חשובה – אך בעיניי היא האקוטית ביותר.
שוב ושוב אני מזמזם את 'עוד עוברת שיירה' של אריק איינשטיין, ובמיוחד את: "לא שקטנו ולא נחנו/ לא ימשיכו בלעדינו/ זוהי הרפתקת חיינו".
תחושת המעורבות הזו, השותפות בתוך המעשה, מעוררת הערצה. לכולם יש פה מניות יסוד. היא בדיוק ההפך מאלרמיזם. אבל המילים "לא שקטנו" ו"לא ימשיכו בלעדינו" מבשרות רעה. הן מבשרות את הפיכת האלרמיזם לחזות הכל, להתאהבות בחיים על קצה הר הגעש. השאלה של מהי ישראל בלי הר הגעש חשובה, משום שלכאורה – אני מקווה שגם באורח מעשי – אנחנו רוצים שהר הגעש ייעלם. גם אם התמכרנו לאלרמיזם, אנחנו רוצים בהתפוגגותו. אנחנו רוצים, כמו שאמר לוי אשכול, לדעת מתי כבר נגמור להקים את המדינה ונוכל לחזור הביתה. כדי שזה יקרה, אנחנו צריכים להיזכר איך נראה הבית. זה לעולם לא יקרה אם נחיה את חיינו בתוך מקהלה יוונית המקוננת את סופנו.
–
- מכתב כן לאחיי השמאלנים (והימנים גם) // הטור של נדב איל
- וירוס התודעה // על קורונה, ממשלות, קונספירציות ורשתות חברתיות // הטור של נדב איל
