הזמנים כבר מזמן אינם מעניינים. הם מוזרים. מפחידים. לכמה הם בלי ספק מלהיבים – העולים החדשים על הבריקדות, בעיקר בארה"ב, אבל לא רק; אלה המבקשים להחריב לחלוטין את הסדר הישן, הליברלי, הגלובלי – השטני לשיטתם, האחראי לכל הנורא בעולמנו. הם גם מבקשים להחזיר זמני גדולה שספק אם התקיימו, שבהם אדם נוצרי ירא שמים היה השליט בעולם. או לפחות בארצו שלו.
עד כמה, ראשית, הזמנים מוזרים? לאין שיעור. הם כמעט ברמת הקומי – הנה למשל מנהיג מפלגת העצמאות הבריטית לשעבר, נייג'ל פראג', האדם שהוביל מהלך ליציאת בריטניה מהאיחוד האירופי, ניצח נגד הסיכויים – והסקרים, אין צורך להוסיף, ולאחר רגע ניצחונו, הפטריוט הגדול של בריטניה היגר לארה"ב.
טראמפ, הנשיא הנכנס הרפובליקני (רפובליקני בעירבון מוגבל מאוד, כמובן) מתחיל את טרום נשיאותו במסע איומים על חברות אמריקאיות. האיש שאימפריית העסקים שלו פרוסה ברחבי העולם כולו, אדם שניצל כל תעלול אפשרי כדי לא לשלם מסים, מאיים על חברות שאם יעזבו את ארה"ב כדי להרוויח, יטיל עליהן מסים מיוחדים. ואולי המפגן עוצר הנשימה ביותר של הפער הבלתי נתפס בין הבטחות בחירות לבין מימושן שייך לאדם שנישא לבית הלבן על גלי זעם נגד השיטה – שעשה הון פוליטי אדיר מהתקפה על הרצאות בשכר שהעבירה הילרי קלינטון בפני אנשי בנק גולדמן סאקס, שהפך סמל כל הרע בוול סטריט, שאמר שיבוא לייבש את ביצת ההון־שלטון – וממנה לממשלתו וליועציו שורת מיליארדרים, כששר האוצר, נכון, סטיב מנוצ'ין, הוא איש גולדמן סאקס בכל רמ"ח איבריו.
בארה"ב מתנחמים הדמוקרטים בכך שמרבית האמריקאים הצביעו לקלינטון. אם רק הצעירים היו מצביעים בוויסקונסין ובעוד שתי מדינות מפתח, ושאר אריתמטיקות נוגות. השורה התחתונה היא שטראמפ הוא הנשיא הנבחר. בדיעבד הוא ייראה כמובן כמייצג רוח התקופה, כמו קנדי, נניח. וההשוואה אינה מקרית – לו כמה עשרות אלפי בני אדם היו מצביעים שונה בשתי מדינות ב־1960, ניקסון היה הנשיא שמונה שנים לפני שנבחר בפועל.
מוסקבה על פני בריסל
וכן, זו רוח הזמן. הסערה המושלמת שבה מפלגות ימין לאומי, פטריוטיות לכאורה, באירופה המערבית מתגאות בכך שהמממן שלהן הוא ולדימיר פוטין, האדם המתקרב בצעדי ענק ובשיתוף פעולה של טראמפ להשלמת הפרויקט – פירוק האיחוד האירופי, פירוק נאט"ו. או לפחות החלשתם, דבר שכבר מתרחש. מהברקזיט ומשאל העם באיטליה ועד הבחירות המתקרבות בגרמניה, בצרפת ובהולנד. הימין הפופוליסטי, הרדיקלי, עולה. "הממסד" הולך ונחלש.
בישראל יש הצוהלים – הנה, נפל להם האסימון. להם – לאירופים, לאמריקאים, הנה הם מתחילים להבין שהאסלאם הוא האויב, שהפליטים המוסלמים הם איום. אזכיר לצוהלים – שנאה לזר, לאחר, לעולם אינה מסתיימת במוסלמי. היא ממשיכה ליהודי.
וישנם אידיאולוגים מוצהרים לכל המהלכים האלה. פראג' הוא אחד, סטיב באנון הוא אחר. אדם שאויביו הם הליברליזם והחילוניות. השמאל ההומניסטי. יש לא מעטים כאלה, הוא הצליח להביא את האיש שלו לבית הלבן. מקביל, אם תרצו, לקרל רוב, הישות האפורה שמאחורי ג'ורג' בוש הבן. והם באים לנתץ ברוב חדווה את הסדר הגלובלי שעמד, הו האירוניה, בבסיס השגשוג האמריקאי משנות ה־50 – קרן המטבע הבינלאומית, הבנק העולמי, ברית נאט"ו, הסדרי ההגנה, פתיחת העולם לסחר. כל אלה הפכו את ארה"ב למעצמה המובילה, את ניו יורק ואת הוליווד למקומות הידועים בעולם, את המוצרים האמריקאיים – ממכונית המוסטנג עד לאייפון – לסמלי סטטוס.
אבל זה נגמר, וטראמפ רוכב על גל הפופוליזם. והפעם, בניגוד לשנות ה־30, כי הרי ההשוואה מתבקשת, ירידת כוח הדמוקרטיה הליברלית בבריטניה, בצרפת ובגרמניה אינה בשורת איוב – היא רצויה. הם – הלודיטים החדשים שחשים, ובצדק, שמטיפי הגלובלזיציה השבעים והמרופדים זנחו אותם ואדישים לכאבם, חשים שאכן מוסקבה עדיפה על בריסל כקובעת את גורלם. טראמפ עדיף על קלינטון. מדהים, אולי, אבל עובדה.
היססתי אם לכתוב את הפסקה האחרונה, אבל היא חשובה מכדי להותיר אותה בחוץ, גם אם היא תיראה כהוצאת תסכול וכחיפוש קונספירציות של ליברל מהמחנה המפסיד, מפסיד פעם אחר פעם בעצם.
תהודת השקרים
עוד ייכתבו דוקטורטים על מרכזיותן של מה שנקרא 'חדשות מזויפות' בכל התהליך הזה. בגרמניה, מדינה כבדת ראש וחמורת סבר, הרשתות החברתיות מוצפות בסיפורים על התקופה שבה מרקל היתה בשטאזי, על שהיא בעצם בתו של היטלר, על מעשה אונס המוני מזעזע של פליטים מהמזרח התיכון בילדה, שאירע כמה ימים לפני כתיבת שורות אלה (ולא התרחש, כמובן). והם מקבלים תיבת תהודה. רק לפני כמה שנים התגאה מרק צוקרברג במרכזיותה של פייסבוק באירועי האביב הערבי – שגם בהם, נזכיר, רשת הטלוויזיה אל ג'זירה הייתה קטליזטור באירועים, הסיתה, שיקרה, המציאה – והפילה ארבעה שליטים.
מדהים. היום העולם כולו תיבת תהודה, יש חברות עסקיות המתמחות בהעלאת סיפור שקרי או מינורי לכותרות, או לדף הפייסבוק, או לחיפוש בגוגל – או בהעלמתו. החשוב אינו אם אמירת הפוליטיקאי – או המנהיג – היא נכונה. החשוב הוא אם היא יעילה. וככל שהיא מרעילה יותר, מפלגת יותר, "כותרת" יותר, היא מצליחה יותר. לפחות בימים אלה. ומנהיג אינו צריך עוד לאחד, לרפא. טראמפ הוכיח – והיו מנהיגים לפניו – שהסתה עובדת. לפני, בזמן, ואחרי הבחירות. לך אל הבסיס, ואל תסטה. תסית נגד זרים, נגד מהגרים, נגד לטינים, נגד מוסלמים ונגד נשים – ועדיין תהפוך לנשיא.
כל חוקי הפוליטיקה נכתבים מחדש לנגד עינינו. ולרעה.
סקוטי נל יוז, העורכת הפוליטי של right alerts, אתר חדשות אמריקאי הטוען שהוא מביא את הכותרות בלי "ההטיה הליברלית" אמרה לאחרונה משפט שצריך לשים אליו לב. היטב. היא אמרה בדיון תקשורתי על אמירותיו של דונלד טראמפ במסע הבחירות, שלקהל מסוים האמירות שלו הן אמת. ושורת המחץ שלה: "אין יותר דבר כזה, עובדות".
אנו חיים בעידן הפוסט־אמת. הכל נרטיבים. הכל בעיני המתבונן, הכל בהתאם להשקפת עולמו, לאהבותיו ובעיקר לשנאותיו. אתר המאמין שחייזרים שולטים בנו באמצעות קרני מוח לגיטימי כמו העיתון המכובד ביותר, דעתו של מדען זוכה פרס נובל בתחום התמחותו זהה לזו של מיליארדרית התורמת למפלגה המנצחת. ובעולם הזה אנו חיים. שיהיה לכולנו בהצלחה.
–
- מיהו אנרכיסט? // הטור של אורן נהרי
- מיהו בוגד // מרבי יוחנן בן זכאי ועד אדוארד סנודן, מסע היסטורי מיוחד בין בוגדים, מלשינים ופטריוטים // מאת אורן נהרי
