fbpx

ספילברג בן 70: המְסַפֵּר האולטימטיבי של אמריקה // יאיר רוה

0

סטיבן ספילברג חוגג 70 (18 בדצמבר), וזו הזדמנות מצוינת לערוך מחווה קצרה למי שהעולם קורא לו "הבמאי הכי מצליח ומשפיע של דורנו" ואילו אני קורא לו "הבמאי האהוב עליי בכל הזמנים". דפדפו בין ערוצי הסרטים ועצרו לרגע על אחד מ־30 הסרטים העלילתיים שביים, גם אלה שלא אהבתם בזמן אמת, ותראו מאסטר בפעולה: תנועות מצלמה שהפכו לסימן ההיכר שלו ושיודעות לתרגם רגש לתנועה; עריכה מדויקת שמביאה את הקאט בדיוק ברגע שבו הסצנה מתרוממת לשיא ושימוש מופתי במלודיות שיוצרות קתרזיס כמעט בכל סצנה. ב־46 השנים שבהן הוא מביים סרטי קולנוע, ספילברג עבר בין דורות, בין אופנות, בין סגנונות, בין משברים, בין נשיאים ובין הלכי רוח לאומיים. נשאלת השאלה: איך כל זה משתקף בסרטיו. התשובה: ספילברג, מתברר, הוא ברומטר מצוין למדידת מצב הרוח סביבו.

שנות ה־70: "מלתעות"

ספילברג נכנס לעסקי הקולנוע באחת התקופות היפות בתולדות הקולנוע האמריקאי. הוא אומץ כמעין אח קטן לחבורה של ג'ורג' לוקאס, פרנסיס פורד קופולה ומרטין סקורסזה, שהיו מבוגרים ממנו והיו בוגרי בתי ספר לקולנוע. ספילברג לא למד קולנוע ואפילו לא גמר את לימודיו בקולג'. להבדיל מחבריו, הוא היה נטול רדיקליות פוליטית, אבל היה לו את הקולנוע בבטן, והם זיהו את זה. הוא הזדרז לגדל זקן, ממש כמותם, והתיידד בעיקר עם לוקאס, האיש שחיבר בינו ובין שאר חברי כנופיית הקולנוע הזאת וחברו הקרוב עד היום. החברים ייצרו את הסרטים שהחליפו ביניהם את תואר "הסרט הקופתי בכל הזמנים" במהלך העשור: "הסנדק" של קופולה, "מלתעות" של ספילברג ו"מלחמת הכוכבים" של לוקאס.

שנות ה־70 היו שנות משבר באמריקה: איבוד אמון בשלטון, בעקבות נשיאות ניקסון ופרשות ווטרגייט; הפניית עורף לצבא, בעקבות מלחמת וייטנאם; מצוקה כלכלית, בעקבות משבר האנרגיה באמצע העשור. הקולנוע האמריקאי הפך את התחושות האלה ליצירות מופת, שעסקו בחרדה, פרנויה ופסימיות. אבל אם תרצו לבחור סרט אחד שמנקז אליו את כל העשור, יהיה זה "מלתעות" (1975). לכאורה, בסך הכל סרט אימה. ספילברג רצה לעשות תרגיל בקולנוע היצ'קוקיאני, כולל נעימת הנושא, שהיא מעין מחווה למוזיקה של ברנרד הרמן. אבל זה סרט על חוסר אמון, על כך שהשליטים מקריבים את האזרחים לטובת אינטרסים. זה סרט של מצוד אחר כריש, אבל ספילברג – רגיש להלכי הרוח של התקופה – הפך את הכריש לדימוי סמלי של ימים שמילת המפתח שלהם הייתה בעתה.

שנות ה־80: "אי.טי: חבר מכוכב אחר"

אלו שנות שלטונו של רונלד רייגן, האיש שהתקשה להבדיל בין קולנוע ובין מציאות, ופנטז להפוך את "מלחמת הכוכבים" לתכנית אמיתית להגנה על אמריקה מפני טילים בליסטיים. זו תקופה שחזרה לשמרנות, לערכי משפחה, לשדרוג כלכלי על ידי הפרטה ופנייה לשוק ההון על פני התעשייה. במידה רבה, "אי.טי", שיצא ב־1982 וכבש את ראש רשימת שוברי הקופות בכל הזמנים, הוא הסרט שעיצב את הסגנון של העשור הזה: אחרי הקולנוע המגורען והמחוספס של שנות ה־70, "אי.טי" הציע חזרה לקולנוע מלוטש, נוצץ, מדויק מאוד, שממקם את עלילותיו בבית המשפחה הפרברי. התאורה התכלכלה והתחושה שהוא מודפס על דפי כרום הפכו לסימן ההיכר של סרטי האייטיז, שנראו מהודרים ויקרים כמו החליפות של אנשי וול סטריט.

"אי.טי" גם לימד אותנו לקרוא את סרטיו של ספילברג במבט חתרני: באמריקה שהתחילה לדבר בעוינות כלפי זרים, זה היה סרט על חייזר אהוב, פגישה מרוממת נפש עם "האחר"; באמריקה שמקדמת את ערכי המשפחה השמרנית, ספילברג – בן להורים גרושים שאף פעם לא באמת התגבר על כך – עשה סרט על משפחה הרוסה שלא מצליחה להשתקם. זהו הסרט שמכיל את הדנ"א הכי אישי של ספילברג והמפתח לכל סרטיו: אפשר לראות בו צדדים ילדותיים, ידידותיים, נוחים לצפייה משפחתית, אבל יש בו גם צד אפל מאוד, מעורער ולאו דווקא אופטימי. ספילברג עושה לא מעט סרטים לילדים, אבל אותם הסרטים הם לא באמת ילדותיים.

'אי.טי: חבר מכוכב אחר', 1982

'אי.טי: חבר מכוכב אחר', 1982

שנות ה־90: "פארק היורה" ו"רשימת שינדלר"

לבני הדור שלי (אתם מזהים אותנו לפי היחס העז שיש לנו כלפי ספילברג, אהבה עצומה או אנטגוניזם גדול), שנות ה־80 היו הזמן שבו גילינו את ספילברג ופתחנו את מערכת היחסים האובססיבית שלנו איתו: שלושת סרטי אינדיאנה ג'ונס, "אי.טי" וההפקות של "פולטרגייסט", "בחזרה לעתיד", "הגוניס", "גרמלינס" (את "הצבע ארגמן" ו"אימפריית השמש" היינו צעירים מכדי להבין בזמן אמת). אבל שנות ה־90 היו השנים שבהן ספילברג עבר מהערצת הנערים להערצת העולם. באופן ספציפי, נדמה כי 1993 – ביל קלינטון בבית הלבן, אמריקה הליברלית יכולה לכאורה להתרווח בנינוחות בכורסתה ולהרגיש שהעולם בידיים טובות – היא השנה החשובה בקריירה שלו. כשיבוא היום לסכם את הפילמוגרפיה של ספילברג באופן סופי, נגלה שזו השנה שבה מצוי קו הקיפול הסימטרי של הקריירה שלו: "פארק היורה" בקיץ, "רשימת שינדלר" בחורף. "פארק היורה", השלישי בפילמוגרפיה של ספילברג שהיה לסרט הקופתי בכל הזמנים; "רשימת שינדלר", הסרט שהביא לו סוף סוף את האוסקר.

"רשימת שינדלר"

"רשימת שינדלר"

אבל זה עמוק יותר מהישגים חומריים: 1993 היא השנה שבה ספילברג, אז בן 47, שינה פאזה כבמאי. אם עד כה הוא ביים את סרטיו מנקודת המבט של "הבן־של" (הורים גרושים, אב נעדר, ילד שמרגיש מאוים מהעולם; נקודת המבט של "פארק היורה"), באותה שנה הוא עובר תהליך של התבגרות מואצת ומתחיל לביים מנקודת המבט של "האבא־של" – ספילברג, אב לשבעה ילדים, עושה עכשיו סרטים כדי ללמד את ילדיו על העולם. זה הרגע בחייו של אדם שבו הוא כבר מפסיק לקנות ספרי מדע בדיוני ומתחיל להעדיף ביוגרפיות וספרי נון־פיקשן. הפיצול הזה יאפיין את בחירותיו מאז: סרטי פופקורן שוברי קופות לצד דרמות היסטוריות "רציניות".

שנות האלפיים, העשור הראשון: "אינטליגנציה מלאכותית"

מעריציו של ספילברג, שכבר זכו לכל כך הרבה שיאים ממנו, היו מוכנים להתחיל לדבר על הקריירה שלו בלשון עבר. לכל במאי יש את הרגע הזה שבו סרטיו החדשים לא עומדים בסטנדרט של סרטיו הישנים. אבל עיון בפילמוגרפיה של ספילברג מגלה נתון מדהים: העשור הראשון של שנות האלפיים היה הטוב ביותר בקריירה שלו. אולי לא היה בו סרט אחד בודד שיהיה היסטורי ונצחי כמו סרטי העשורים הקודמים, אבל הרצף שהוא יצר היה מסחרר: "אינטליגנציה מלאכותית", "דו"ח מיוחד", "מלחמת העולמות", רצף מופלא של סרטי מדע בדיוני, ולידם, סרטים קטנים יותר, שהאהבה אליהם גדלה בצפיות חוזרות: "טרמינל", "תפוס אותי אם תוכל". אם עד כה אפשר היה למצוא דיאלוג בין ספילברג ובין האקטואליה שבתוכה הוא חי, נדמה שבעשור הזה הוא הפך מיוצר שמגיב ליוצר שכבר חוזה את העתיד. ולראיה: "אינטליגנציה מלאכותית", סרט שרק מעריצים אמיתיים של ספילברג מכירים בגדולתו ובעובדה שהוא מהטובים ביותר שלו, מציג עולם שמשתקם מקטסטרופה, מציאות עתידנית שבה מנהטן הוחרבה על ידי אקולוגיה שיצאה משליטה וגורדי השחקים קרסו. חודש אחרי יציאת הסרט נפלו מגדלי התאומים בפיגועי הטרור של 11 בספטמבר.

שנות האלפיים, העשור השני: "לינקולן"

עדיין אי אפשר לסכם את העשור הנוכחי של ספילברג, אבל כבר נדמה שהוא עשוי להיות הפורה ביותר שלו: אם אכן יביים את כל הסרטים שהוא מתכנן, הוא עשוי לסיים את העשור הנוכחי עם תשעה סרטים עלילתיים (לעומת 6–7 בעשורים הקודמים). עם כניסתו לעשור השמיני בחייו אפשר לצפות להאטה מסוימת בתפוקה, כמו גם השאלות הבלתי נמנעות מה הוא יעשה כששותפיו הוותיקים והמבוגרים ממנו, יכריזו על פרישתם (אמנם אנחנו חוגגים לספילברג, אבל מצדיעים גם לשותפיו הקבועים: העורך מייקל קאהן, בן 81, שעובד איתו כמעט ברצף מאז 1978; והמלחין ג'ון וויליאמס, בן 84, שהלחין את כל סרטי ספילברג למעט שניים, "הצבע ארגמן" ו"גשר המרגלים"; והצלם יאנוש קמינסקי, ינוקא בן 57, שעובד איתו רצוף מאז 1993).

במבט לאחור, חגיגות ה־60 של ספילברג לימדו אותנו שתמיד יהיה מוקדם מדי להספיד או לסכם אותו, אבל דבר אחד יהיה מסקרן לראות: איך הבמאי שהתחיל לביים בימי ניקסון, הפך אייקון בימי רייגן, יצר את סרטיו הקודרים והעמוקים ביותר בימי בוש הבן ושלח לפני חמש שנים חיבוק קולנועי חם ללינקולן, יגיב בסרטיו לשלטון טראמפ, שצפוי להיות אפל ומאיים. את זה נדע כשספילברג יגיע לגבורות.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook