fbpx

סיפור על חברות לא שגרתית שהונצחה במזוזה / אמנון לוי. הטור המלא

0

המזוזה

ישי היה החרדי הראשון שהפך לחבר טוב שלי. כמעט כל מה שאני מבין על העולם החרדי בא ממנו. בחור חריף, חכם, מאמין אדוק, אבל אחד שמאמין לעצמו, לא מיסיונר, כזה שאמונתו נועדה לו בלבד, בלי יומרה לתקן אחרים. הכרתי אותו כשהיה נער צעיר בישיבה. פרסמתי ידיעה בנושא חרדים בעיתון 'חדשות' בו עבדתי, ואחרי יום הוא יצר קשר עם המערכת מטלפון ציבורי בישיבת פוניבז' וביקש לדבר איתי.

זה שקר מה שכתבת, אמר, שקר גס, ואז הסביר לי מה לא נכון בידיעה. הוא צדק. הידיעה הייתה שגויה. אבל זה לא שקר, אמרתי, זו טעות. אני לא מכיר היטב את העולם החרדי וטעיתי. ישי היה מופתע. בעולמו החרדי אז, לא היו טעויות. רק שקר ואמת. לקח לו זמן להבין שאפשר לטעות בלי זדון, ולי לקח זמן לדעת שבעולם החרדי החיתוכים בין אמת ושקר חדים יותר, ברורים, אין מקום לאפור, החיים בחברה הזו אינטנסיביים מכדי להכיל גוני ביניים.

הזמנתי אותו למערכת. התיידדנו. מבלי להיכנס להסברים פסיכולוגיים, אציין רק שאולי תרמה לחברות העובדה שהוא היה יתום מאב ואני כבר אדם בוגר. ישי בא לבקר בביתי, ומהר מאוד הבנתי שהוא סקרן לגבי אורח החיים החילוני, כמו שאני הייתי סקרן מהכיוון האחר. ישי שימש מליץ יושר לחברה החרדית מולי, ובכל פעם מחדש למדתי ממנו מה מאפיין אדם חרדי. יום אחד בישר לי שהוא חייב לנתק איתי את הקשר. הוא נכנס לסבב שידוכים, וקשר של בחור ישיבה עם עיתונאי הוא דבר שעלול למנוע ממנו זיווג. בירכתי אותו בהצלחה. שנה שלמה לא שמעתי ממנו. הייתי בטוח שהחברות היפה הזו אבדה, והצטערתי. בוקר אחד פתחתי את עיתון 'המודיע', כהרגלי באותן שנים, ומצאתי בשוליו הימניים, כנהוג, מודעת אירוסים, הכרזה על כך שישי מתארס לחנה. עשר דקות אחרי זה קיבלתי ממנו טלפון, הוא רוצה לבוא אליי להכיר לי את ארוסתו.

ככה, במשך שנים, נמשכה החברות. שלושה ילדים נולדו לו, נפגשנו בשמחות, הכרנו איש את משפחת רעהו, החברות האישית הפכה למשפחתית. גם כשהפסקתי לסקר את העולם החרדי הקשר עם ישי נמשך. בליל הסדר לפני שנים רבות הוטל עליי להכין גפילטע פיש. הייתי אובד עצות. טלפנתי לישי והוא הגיע. יום שלם עמדנו במטבחי והכנו ביחד את קציצות הדג. בגרסה שלו זה היה מעדן שאין שני לו. לאט־לאט הכרתי את חנה, שהפכה עם השנים לחני. היא הייתה בדיוק האישה בשביל ישי. פתוחה לאחר, סקרנית ולא שופטת. לילה אחד קיבלתי טלפון משניהם. הוא אמר לי שהיום יום נישואיהם, חני מאוד רוצה ללכת לראות סרט מדובר מאוד אז, אבל הוא חושב שלא יאה לחרדי להיכנס לאולם קולנוע. היא אמרה שביום הנישואים גבר חרדי צריך לעשות מה שאשתו מבקשת, אם לא למענה אז למען שלום בית. אחרי ויכוחים רבים החליטו לפנות אליי ולבקש ממני שאשב בדין תורה ואחליט בשבילם. הוחמאתי – ופסקתי לטובתה.

עברו עוד כמה שנים, עזבתי את העיתון והפכתי למנחה בטלוויזיה. הייתה לי אז תכנית אירוח והזמנתי את ישי לראיון על העולם החרדי. בשידור חי. הזמנתי את ישי להיכנס לבמה והבחנתי בדאגה שהוא הולך בצורה משונה. אטית ועייפה שלא לפי גילו. למחרת טלפנתי אליו ושאלתי מה קרה. הוא אמר לי שזו לא שיחה לטלפון. ישי חלה במחלה קשה חשוכת מרפא. גופו בגד בו. את המלחמה במחלה ניהל באצילות האופיינית לו. בכל פעם שהתקשרתי לשאול לשלומו היה עונה בהומור, מקפיד לא להעיק על השומע בצרותיו. דווקא כאשר הלך גופו ונחלש, גיליתי איזה גבר הוא. חזק, פייטר, בעיניי גיבור. גם במחלתו נשאר ערני, מתעניין, סקרן לגבי הסביבה. כשעברתי לבית ברמת השרון טלפן אליי ושאל אם יש לבית מזוזה. זו הייתה שאלה מפתיעה. עניתי לו שבבית של אתאיסט אין בדרך כלל מזוזה. מחר אני בא אליך להרכיב לך מזוזה, אמר, מתעלם מתשובתי. ישי, אמרתי, בחייך, אני לא בעניין. ואז, כמעט בבושה, אמר שהוא מבקש ממני לזכות אותו במצווה הזו. כאדם חולה זה חשוב לו. למחרת הגיע עם אשתו וילדיו אלינו הביתה. גם המשפחה שלי הייתה שם בהרכב מלא. גופו כבר היה חלש, בקושי עמד על רגליו, כששלף פטיש ומסמרים והצמיד מזוזת עור מהודרת אל דלת הכניסה. אחר כך עמד נשען על מקל ובירך. כל מי שנכח במעמד עשה מאמץ גדול לכלוא את דמעותיו.

מאז מוצמדת המזוזה לדלת הכניסה. אני שמח שהיא שם. בכל פעם שאני נזכר בישי אני מנשק אותה ומאחל לו כוחות גוף ונפש, להתמודד עם שנגזר עליו.

איור: נעם וינר

אהבתם את הטור האישי של אמנון לוי? רוצים לקרוא עוד טורים וכתבות של מיטב הכותבים בישראל? הירשמו כאן ותוכלו לקבל גיליון חדש של 'ליברל' במתנה עד הבית!

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook