במלחמת לבנון הראשונה חציתי את הקווים של שלושה צבאות (צה"ל, הפלנגות והצבא הלבנוני) כדי להיפגש עם יאסר ערפאת בביירות המערבית הנצורה. הייתה זאת הפעם הראשונה שמנהיג אש"ף נפגש עם אזרח ישראלי. ליוו אותי שתי חברות מערכת "העולם הזה", הצלמת ענת סרגוסטי והכתבת שרית ישי־לוי.
עד אז היה לי רק קשר עקיף עם ערפאת. מאז תום מלחמת תש"ח דגלתי בהקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. האמנתי אז – ואני מאמין היום – שישראל יכולה וצריכה לעשות שלום עם העם הפלסטיני, שעצם קיומו הוכחש על ידי הממשלה. מאז שנפצעתי במלחמה, ראיתי בכך את שליחות חיי.
למחרת מלחמת יום כיפור עלה בידי ליצור קשר עם אחד ממקורבי ערפאת, ומאז ניהלתי שיחות עם שליחיו; בעיקר סעיד חמאמי בלונדון ועיצאם סרטאווי בפריז. דרכם נוצר קשר עקיף בין ערפאת וביני, אך הוא סירב להצעתי להיפגש. "מוקדם מדי", הייתה התשובה. כאשר עלה יצחק רבין לשלטון בפעם הראשונה,
העברתי לו מדי פעם מסרים מערפאת, שהגיעו אליי דרך השליחים.
רוצים לקרוא עוד מטורו של אורי אבנרי? הירשמו לקבלת מגזין מתנה
צילום: רחל אבנרי
