סוכריה אחת וחיי נצח // על קנדי קראש ו'הטובות לקרב' בימי הקורונה // מאת פיני אסקל

הערב בשמונה שוב נצא למרפסות בתל אביב, בני ברק, מאה שערים, מדריד, לונדון ומנהטן, ונמחא כפיים במשך דקה לאיש השעה. הגיבור התורן יהיה ריקרדו זאקוני, מנכ"ל חברת המשחקים קינג, שראוי למחווה הזו לא פחות מרופאות, אחים, שליחות וקופאים, אחרי שהעניק לרבבות מיליוני בני אדם ברחבי העולם חיי נצח במתנה. "שחקו כמה שאתם רוצים", נכתב בהודעה המפתיעה שקיבלו בתחילת אפריל שחקני קנדי קראש, ומתחת לכותרת הופיע לב ורדרד שבמרכזו הסימן הבינלאומי למושג "אינסוף". לכאורה, חיי נצח אינם מהווים בשורה דרמטית עבור הצרכן הממוצע בעידן הבינג', שכן הוא רגיל לקבל כמעט כל דבר כמה, מתי והיכן שירצה. אך למעשה, כשזה נוגע לקנדי קראש, זהו מהלך ששובר את מאזן האימה בין המסך לשחקן ומנתץ את לוחות הברית של המשחק, לא פחות. כדי להבין את זה לעומק, צריך לחזור שמונה שנים אחורה.

אפריל 2012. קינג היא עדיין חברת משחקים אפרורית, נחמדה ולא מבריקה, שמזדחלת הרחק מאחורי ענקיות כמו זינגה ורוביו. בחנויות האפליקציות מככבים כמה מועמדים לתואר המשחק שיכבוש את העולם, מאנגרי בירדס דרך טמפל ראן ועד סונג פופ. בזכות מפגש טיטאנים טכנולוגי־כלכלי־תרבותי – שכולל טלפונים חכמים, רשת אינטרנטית טרייה של חברים ועודף פנאי – תרבות הגיימינג הולכת ומשתכללת ומעמיקה; כולם משתפים שיאים בגאווה, כולם מודדים את הצלחתם ביחס לאחר, וכולם מנצלים כל שנייה פנויה כדי לשחק.

יוצרי קנדי קראש מסתכלים מהצד במידה מסוימת של בוז, כי בדיוק באותו הזמן הם חווים את ההארה הגדולה של עולם המשחקים: זה היה כמו להתקלח בגייזר של שוקולד, כמו להיוולד כאח השלישי של הנזל וגרטל השבעים, כמו להיות הסינתיסייזר בהופעה של הפט שופ בויז. ההתפשטות הייתה אקספוננציאלית. 50 מיליון משתמשים חדשים תוך חצי שנה, נתון שהספיק מאז ועד היום לחמש את עצמו ולמקם את קנדי קראש כמשחק הסמארטפונים הפופולרי אי פעם.

סוד ההצלחה של קנדי קראש

סוד ההצלחה של קנדי קראש טמון בשלושת היסודות שהחליטו עליהם הגאונים שפיצחו את השיטה. המימרה הראשונה היא "קל לשחק, קשה לנצח": מצד אחד המשחק הזה פשוט הן ברמת הטכניקה והן ברמת האסתטיקה, שמזכירות להיטים היסטוריים כמו הסבא רבא טטריס, האם הביולוגית ביג'וּלד ובמידת־מה אפילו הדוד פקמן. ומצד שני הוא משחק שאין לו סוף: כיום יש יותר מ־5,000 שלבים שהולכים ומתרבים כל הזמן. שני האלמנטים הנוספים הם התמכרות וחברוּת – ומוטב שיתמזגו זה בזה. בזמן שכולם ניסו ללכוד את הצרכן בתוך המסך שלהם, קינג הגבילו את ה"חיים" לחמישה סבבים בלבד, ויצרו מצב נדיר של היעדר מיאוס; ובו זמנית – מהצד השחור של המראה – השתוקקות תמידית. מי שבכל זאת רצה בינג' יכול היה כמובן לנצל את מטילי הזהב שצבר במשחק עצמו, לשלם כסף אמיתי וטוב, או להשתמש בדרך הביניים של בקשת חיים מחברים.

כאמור, קנדי קראש התאימה עצמה לצייטגייסט של הרשתות החברתיות. אתה צריך את החברים שלך והחברים שלך צריכים אותך, בין אם מדובר בלייקים ובין אם מדובר במעגל חיים נוסף במשחק מחשב או סלולרי. יש ביניכם הזדקקות הדדית אך גם מתיחות של מתחרים, מקרה קלאסי של החבר שהוא גם אויב.

דברי ימי קורונה

אבל עכשיו אלו דברי ימי קורונה, וההיסטוריה עדיין כותבת את עצמה. המשחקים האולימפיים נדחו בשנה, לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, טורניר ווימבלדון כנ"ל. אפילו ליל הסדר בוטל זמנית ונערך בזום. החיים, כך גילינו, הם כמו קופסת ממתקים – אתה אף פעם לא יודע מה תקבל. ובכן, למרבה האירוניה, פורסט גאמפ נדבק בקורונה, ואילו רבע מיליארד משתמשי קנדי קראש קיבלו במתנה חיי נצח.

אחרי שיסתיים הסיוט, כולנו נשתנה קצת. סביר להניח שלא נחליף את עורנו ביום ולא נתעורר אנשים טובים יותר בן־לילה – אבל נרגיש את השינויים בתפיסת הזמן, בתרבות הצריכה, באיזונים בין קריירה ומשפחה, בבחירות הפוליטיות, בהגדרת המושג "פנאי" ועוד. ושם, בימי הפוסט־קורונה, לא יהיה מקום לניצול ציני או לטעויות תמימות במפגש האנושי בין נותן השירות ללקוח. הבנקים לא יוכלו להסתפק בשליחת דביר בנדק או אסי כהן לחזית, אלא יצטרכו לעבוד קשה כדי להרוויח מחדש את אמון הציבור. חברות המזגנים ילמדו שאי אפשר לצפצף על תקנות משרד הבריאות ועל שלום הציבור בשביל למכור מזגנים, גם אם אוגוסט מעבר לפינה ונינט שרה במרפסת. ערוצי הספורט יבינו שאי אפשר להציע אפיקים בתשלום בזמן שהספורט היחיד שמתקיים הוא ליגת הכדורגל הבלארוסית. פוליטיקאים יידרשו לתת דין וחשבון, עיתונאים ייאלצו לבחון את עצמם מחדש – ואפילו החברים המתוקים מקנדי קראש יצטרכו ללמוד דבר או שניים על הדיוק והעדינות הנדרשים במערכת היחסים בין ספק ללקוח.

"פעם, לפני הרבה־הרבה שנים", כך האגדה מספרת, "איים נגיף מרושע להמית את האנושות, עד שבוקר אחד בתחילת אפריל החליט גיבור בשם ריקרדו זאקוני להעניק לאנושות חיי נצח. ומאז ועד היום לא נזקקו בני האדם לחברים, הפסיקו לבקש 'חיים' והבידוד החברתי העמיק הרבה יותר, וזה הסוף". כי אין בעולם מנהל שיווק שאמור לזרום עם מתנה אבסורדית שכזאת, אחרי חשיבה של יותר מדקה.

הצדק הוא משוואה

פרק פתיחת העונה הרביעית של 'הטובות לקרב', הספין־אוף של 'האישה הטובה', מציג מציאות אלטרנטיבית שבה הילרי קלינטון נבחרת לנשיאות ארה"ב. אירועים שמתרחשים תחת שלטונה מעלים תהייה מעניינת. האם אישה שעולה לשלטון יכולה לשפר משמעותית את המציאות היומיומית של המין הנשי, או שאולי דווקא מחאת ענק אוניברסלית של נשים בימי כהונתו של טראמפ היא זו שתאפשר להן לשגשג. "הצדק הוא משוואה: חוק כפול צייטגייסט", מחדדת גיבורת הסדרה דיאן לוקהארט. "החוק בפני עצמו לא מספיק, אתה צריך לרתום לצידך גם את רוח התקופה".

מגפות כלל־עולמיות מסוגלות לשרוק את רוח התקופה, בצורה כזאת שתטלטל את החוקים הישנים והמוכרים ותעיף את חלקם לעזאזל. מחאות חברתיות הגיחו לאוויר העולם גם בשביל פחות ממיליון מובטלים ואיכון סלולרי של השב"כ. מה שמובן מאליו היום, יכול להיות תמוה, הזוי ובלתי מתקבל על הדעת כשיזרח המחר. בסוף המשבר יתברר שאנחנו מסוגלים להחליף עמדה פוליטית, בנק, חברת מזגנים ואפילו את המשחק הסלולרי הממכר שעוזר לנו להשתיק את המוח בדקות האחרונות לפני השינה.

–

טורים נוספים באותו הנושא

> ויראליים, לגמרי ויראליים // הטור של פיני אסקל
> העשור של האלגוריתם הטלוויזיוני // הטור של פיני אסקל
> העולם שאחרי הקורונה // הטור של אורן נהרי