מה שלא עשיתי, לא הצלחתי למצוא בבית את 'סוד הקסם היפני'. זו כמובן הייתה מטאפורה שכותבת את עצמה, וזה עיצבן אותי עוד הרבה יותר, כי אני שונאת קלישאות והכי שונאת להרגיש כמו אחת. "ספר מטומטם, יפנים מטומטמים, אני שונאת קסמים. וסודות. אני שונאת סודות מטומטמים", הסתובבתי בין החדרים כאילו קצצו לי את הזנב, ממלמלת בזעם. החלטתי להניח לזה, חשבתי שזה אולי מסיטואציות הקומקום שמסרב לרתוח כשמסתכלים עליו, כמו שהיטיב להסביר ג'רום ק' ג'רום. חפצים לא צריכים לדעת שאנחנו זקוקים להם, כי אז הם מתייהרים מעבר לגבולות עצמם, ומפתחים חשקים ורצונות ואספירציות נקם. אז התעלמתי מספר, כאילו הוא מאהב שהכזיב, והוא בתמורה סירב להראות את עצמו מעצמו. בסדר גמור, שניים יכולים לשחק את המשחק הזה! אחרי יומיים ערימת הכביסה לקיפול נואשה תחת כוח הכבידה וקיפדה את ראשה אל הפרקט, חושפת בין הבגדים גם עותק אחד נוצץ ובלתי נגוע של 'סוד הקסם היפני'. טו־שה, ארץ השמש העולה, הלוואי אמן תבלעו מלא תולעי סרט בסושי שלכם, ותבלו את שארית החיים הארוכים והמסודרים שלכם על האסלה.
יש משהו מעליב בקיום שמוכרע באופן קבוע על ידי החוליה החלשה בשרשרת של עצמו. זה הרי כמו להקדים כל הזמן קנה לוושט – מה זה פה? למה אני לא יכולה פשוט לבלוע מים בלי להיחנק? איזה מין גוף אידיוט זה שעושה את אותה הפעולה כבר עשורים ועדיין לא מתמחה בה? ואיזו חיה בטבע נותנת להביטאט שלה להפוך לאויב שלה? רק האדם. אז המצב הוא שאני יושבת בפיג'מה ורודה ושיער שנראה שעוצב על ידי מאוורר וחתול כועס, על המיטה הלא מוצעת שלי, ב־11 בבוקר, ומתבוננת בייאוש על הבלגן שתכף סוגר עליי. הנה הוכרעתי על ידי החוליה החלשה בשרשרת שהיא אני.
—
מחשבות:
א. מה שצריך לעשות זה לשפוך חומר דליק, לזרוק גפרור ולצאת.
ב. מה שצריך לעשות זה לעשות ביטוח, לחכות יומיים בשביל ה"אמינות", לשפוך חומר דליק, לזרוק גפרור ולצאת.
ג. מה שצריך לעשות זה לעבור דירה.
ד. מה שצריך לעשות זה לעשות ביטוח, לחכות שבוע בשביל ה"אמינות". למצוא אליבי מאוד טוב ומשכנע, לשפוך חומר דליק, לזרוק גפרור ולצאת.
ה. מה שצריך לעשות זה לסדר את הבית.
–
מה שהייתי צריכה זה לחשוב על האפשרויות שלי באופן שקול, ואולי לקנות חומר דליק, אז התרחקתי מהבלגן למקום הכי מסודר שאני מכירה שאפשר לחשוב בו תוך כדי שיטוט בלי שיגרשו אותך, ושמתי פעמיי אל הסופר־פארם הקרוב. ליטפתי בקבוקי חומרים עם איורים מרגיעים ומסרים מעליבים ("לשיער יבש, פגום ובאופן כללי דוחה"; "לעור דהוי, מקומט וחסר חיוניות, שעדיף לו כבר לחכות לגאולה שבמוות"). כשהכל מאוד משובש, תמיד נדמה לי שזה בגלל שהתרחקתי מהחיה שאני. זה הרי רק חיים, זה לא אמור להיות מסובך מאוד – צריך לישון בחושך, לקום באור, לאכול עד שדי ולא יותר מזה, להסתובב קצת בטבע ולמצוא מחסה בלילה, לישון צמוד לחיות אחרות מסוג דומה, ולשמור רק מה שצריך בשביל לחיות. זה הכל. לחפש תמיד רק את הטוב שבאמת נחוץ לדוב. במה אני שונה מבאלו הדוב, ומה שכחתי שם בדרך, מאז שישבנו אמא ואני באולם הקולנוע, מחזיקות ידיים שלא נפחד, בסרט הראשון שראיתי בחיים?
ביליתי עוד יומיים בלכסון מבטי שטנה אל 'סוד הקסם היפני'. מה אני צריכה עכשיו לקרוא ספר שנסע כל הדרך מיפן, שיסביר לי איך להשליך חפצים שלא גורמים לי אושר? ואיך בדיוק, הגברת מארי קונדו, מחברת רב המכר, שבטח אוכלת פרי וירקות בחמישה צבעים ביום, ולא משנוררת סיגריות כמו הומלס שאיבד בושה, ולא נכנסת למינוס בבנק, וזוכרת להרים טלפון לסבתא שלה בבית אבות, והולכת 10,000 צעדים ביום, ולא צופה שש שעות בטלוויזיה עד שגלגלי העיניים מתייבשים לה, וכן עושה בדיקות דם, ולא מייבבת מהמחט ומרימה סצנה בקופת חולים שמי ישמע מה קרה, ויש לה חברות מהתיכון, והיא לא חוצה את הכביש כדי שלא להיתקל בהן ברחוב, והיא שומרת על קשרים יפים ומאוזנים עם האקסים שלה, ויש לה מגהץ, והיא יודעת להשתמש בו, וגם מייבש חסה יש לה, וכל החולצות שלה תלויות בארון בגדים ובכלל יש לה ארון בגדים ולא קופסאות שטות מתפוררות מאיקאה, ואין לה חפצים מאיקאה, כי כשהיא קונה רהיט הוא וואן־פיס מקסים של נגרית עיוורת משבט אינדיאני נכחד, איך בדיוק, הגברת מארי קונדו, את יודעת איך מרגיש לי אושר?
—–
קראתי את הספר. אספתי חמישה ארגזים של: בגדים שלא עולים עליי מאז ש'הקומדי סטור' הייתה השוס הטלוויזיוני החדיש, גרביים רווקים, חופנים של כפתורים למקרה ש, כמה תריסרי תריסרים של סיכות שיער מחלידות, פלסטרים בשלבים שונים של התקיימות, תוויות שגזרתי כי גירדו לי, חוטים שמשכתי כי הציקו לי, עטיפות שסירבתי להשליך כי "אולי אעשה מזה משהו יפה", חפצים שנשברו ושמתי בצד עד ש – לעולם לא אף פעם בחיים אין סיכוי את ודאי חושבת על לילך אחרת – אקנה דבק ואדביק, דברים ש"מצאתי" (חפצים נוצצים שהיו על מדרכות שונות, פגומים בדרגות שונות, אבל עדיין אטרקטיביים עבור עורבים ועבורי), סניף בית מרקחת של תרופות פגות תוקף, וכמה עשרות חבילות מסטיק מנטה מותחלות וריריות. יפה זה לא היה, גם לא בהכרח משרה אושר. אבל כן הקלה.
יש משהו מגוחך בלתלות פתק "לסדר את החדר!" כשהחדר נראה כאילו פרצו אליו אלכס וחבריו מ'תפוז מכני', והזמינו את צ'רלס מנסון והמשפחה שלו לעשות איתם פיקניק על הרצפה. אבל מסרים בהירים וכתובים עובדים עליי יותר מאשר הניסיון הנואל להיזכר באינסטינקטים החייתיים הבריאים שלי, ואני כנראה לא באלו הדוב, ולא אזהה את ה"צרכים הבסיסיים" גם אם ייפול לי אגוז קוקוס על הראש. אז הפסקתי להתווכח ולהתייסר. בינתיים זה בסדר, החפצים המושלכים לא חסרים לי, מתברר שאלו שנשארו גורמים לי "אושר", מה שזה לא יהיה. לדברים יש את המקום שלהם והם בדרך כלל חוזרים אליו. חזרתי בי מכל הדברים הלא יפים שאמרתי על מארי קונדו, היפנית הטיפ'לה אובססיבית שאוהבת לסדר. עם אהבות לא מתווכחים, הלב רוצה מה שהלב רוצה. הלב שלי עדיין קצת מבולגן, ולפעמים מתחשק לו לאכול עוגייה במיטה, לראות יותר מדי טלוויזיה ולא להסתרק עד ארבע בצהריים. מה יש לומר, יפנית אני לא, ולא אהיה. נראה לי שארים טלפון לסבתא שלי בבית אבות. זה כן.
.
איור: וליה רוזנצוויג
.
אהבתם? רוצים לקרוא "ליברל"? לחצו כאן למבצע מנויים חדש ואטרקטיבי
