כך ניצח טיריון לאניסטר למרות הקלפים הגרועים שחילק לו אלוהים*
*בו הוא לא מאמין
"זכור תמיד מי אתה, כי העולם לעולם לא ישכח זאת. הפוך את חסרונך ליתרונך" – טיריון לאניסטר
המשפט הזה, שנאמר לג'ון סנואו בעונה/ספר הראשונים במסעם המשותף לחומה, ושמעטר את חשבון הטוויטר המומלץ של טיריון לאניסטר, מתמצת את מרבית הסיבות שבגללן עבור צופים וקוראים רבים טיריון הוא הדמות האהובה בסדרה.
קל להבין את האמפתיה הראשונית כלפי טיריון. אחרי הכול, מדובר בגמד מכוער ודוחה – בספרים הרבה יותר מאשר בסדרה, עיניו אינן שוות וכל פרצופו מעוות, ודאי לאחר הקרב בבלאקווטר שבעקבותיו עמד במרכז פניו של טיריון חור במקום אף. בעולם בו הוא חי, המקבילה של אירופה בימי הביניים, אנשים האמינו כי עיוות חיצוני הוא עדות לעיוות נפשי. התוצאה היא במקרה הטוב ניצול לרעה של חולשותיך, ובמקרה הרע – אמונה שאלוהים גמל לך כגמולך. ואם ככה אתה נראה, רק אלוהים יודע מה עשית.
מעבר לכך – טיריון שנוא על משפחתו, דחוי על ידי אביו ומעולם לא חווה אהבה, למעט נערה אחת (טישה) שהוא גדל להאמין שגם היא הייתה למעשה זונה ששירותיה נשכרו על ידי אחיו. בספרים, אגב, מתברר כי טישה לא הייתה זונה, מה שהופך את המצב לגרוע אפילו יותר: טייווין שונא את בנו טיריון כל כך, שהוא מוכן לעמוד מאחורי הונאה נוראית שכזו.
אבל אמפתיה איננה הערכה. אנחנו אמפתיים גם כלפי הודור. את טיריון אנחנו מעריכים, כיוון שהוא אינו חסר אונים. כיוון שאינו מובס על ידי תנאי הפתיחה הקלוקלים שלו. כיוון שהוא לוקח את הקלפים שחילק לו אלוהים (בו הוא לא מאמין) ומפיק מהם את הטוב ביותר האפשרי. כמאמר משפט הפתיחה, זכור מי אתה: גמד, מכוער, שנוא, אבל גם בן למשפחה העשירה ביותר בווסטרוז. ובעולם של ג'ורג' ר.ר. מרטין, עשיר ומכוער עדיף אלפי מונים על עני וחתיך. וטיריון לא רק מודע לכך, אלא גם נהנה מכך. אם אהבה אין בעולם – כסף קונה את כל הזונות בממלכה.
"לאחי יש חרב, לי יש את תבונתי. כשם שחרב זקוקה לאבן משחזת, בינתי זקוקה לספרים"
ו"זכור מי אתה" אומר גם שטיריון מודע לכך שהוא חכם יותר מרוב, אם לא מכל, מי שעומד מולו. התכונה הזו – שכל – היא מה שקונה אותנו במיוחד. קודם כל, אינטליגנציה היא תנאי הכרחי לחוש הומור, והשנינות לטיריון היא מה שהרוע לג'ופרי או היופי לסרסיי. היא מגדירה אותו. שנית, אנו מביטים על העולם של 'משחקי הכס' כאילו אנו מביטים אחורה בהיסטוריה. בעולם הזה, כוח פיזי הוא תכונה קריטית לצבירת השפעה, אבל אנו יודעים – כי ההיסטוריה לימדה אותנו – שהעתיד טמון במוח. חלק גדול מקהל המעריצים של 'משחקי הכס' מורכב מגיקים. הם זוכרים את המכות שקיבלו בבית הספר מה"קולים" והם זוכרים מי שולט בעולם היום. עבורם, טיריון הוא ביל גייטס.
אבל אין צורך לחכות לעתיד. טיריון מפגין זאת בעצמו. הוא מתמרן את יריביו – מקטלין סטארק דרך סרסיי ועד סוחרי העבדים – כדי לקבל את מבוקשו. בקרב בבלאקווטר הוא מנצח בזכות שילוב של אומץ לב ותחכום, או אפילו, אפשר לומר, טכנולוגיה. במעלה המלך הוא שולט ביד רמה באמצעות תמרונים פוליטיים, טקטיים ואסטרטגיים. לאורך שלוש עונות טיריון הופך לשילוב של סון טסו, מקיאוולי ונפוליאון.
"נדיבות, לצערי, אינה מתכונותיה של משפחת לאניסטר. אך אני, איכשהו, הצלחתי לאמץ מעט ממנה"
כל זה מסביר למה אנו מעריכים אותו, אבל זו אינה סיבה לחבב אותו. אחרי הכול, גם ולדימיר פוטין וחסן נסראללה מתוחכמים ואינטליגנטים. את טיריון אנחנו מחבבים, כי בסופו של דבר לבו נמצא במקום הנכון. העולם של 'משחקי הכס' מחולק בגסות לשני מחנות: רעים ושורדים, ראו ערך הלאניסטרים, הבולטונים או לורד פריי; וטובים, צדקנים ומתים, להלן הגברים של משפחת סטארק.
טיריון איננו תמים. אותו לא ידקרו על החומה ולא יערפו את ראשו לאחר שהודה במשהו שלא עשה. אבל בניגוד לסרסיי או טייווין – הוא לא מרושע ללא צורך. הוא לא מנהל יחסי עונג והנאה עם הרוע. הוא לא שוכב עם סנסה על אף שנישאו. הוא אינו מוציא להורג בלי סיבה. וחשוב מכל: הוא נותן לעצמו להתאהב, בפעם השנייה, בזונה. שיי היא הגורם הבודד המבדל ביותר את טיריון. הוא קונה את לבנו כשהוא מתאהב בה, וזוכה בהערכתנו כשהוא הורג אותה.
עד כאן הכול טוב ויפה. עונות 1–4 הפכו את טיריון לדמות חביבה: חלש פיזית, מכוער, מודע לחסרונותיו, שליט נאור, חכם, מתוחכם, אמיץ ובעל חוש הומור. אבל הרגע המכונן באמת בדמותו של טיריון מגיע בסוף העונה הרביעית – הרגע בו הוא הורג את אביו, טייווין לאניסטר.
"רצח אב הוא עבודה קשה. היא גורמת לאדם לחוש צמא"
נשים רגע בצד את כל ההקשרים התרבותיים והפסיכולוגיים שהמהלך הזה פותח – מאדיפוס של סופוקלס ועד זיגמונד פרויד. כולם תקפים רק כל עוד לא הוכח שטייווין אינו אביו האמיתי של טיריון (וזו תיאוריה שלא כדאי לזלזל בה). למעשה, במהלך הזה הופך טיריון לרפורמטור הגדול ביותר בווסטרוז. בוראה, מבשרה ומחוללה של המהפכה.
העולם הפוליטי של ווסטרוז – כמו גם של אירופה בימי הביניים – הוא משחק סגור שמבוסס על קשר דם, מבנה פטריארכלי, נאמנות משפחתית ושלטון בכוח הזרוע. שלטון מועבר בירושה לבן הבכור, כל עוד הוא חזק מספיק לשמור עליו. נאמנותך היא בראש ובראשונה למשפחה. הרצח של טייווין בידי בנו מרסק את המבנה הזה לרסיסים; הוא מערער את הסמכות הפטריארכלית, הוא מפרק את מבנה הכוח והוא מבטל את הנאמנות המשפחתית: טיריון עורק לטובת דאינריז, בתו של המלך המשוגע, שאביו של טיריון הדיח ואחיו הרג. לא במקרה בונה מרטין את דמותו של טייווין כמי שהכול תלוי בו. כאב הפטריארך, טייווין הנחה את כולם וטווה את קורי השליטה: טיריון יתחתן עם סנסה, סרסיי עם לוראס (אחרי שנישאה בעל כורחה לרוברט), והוא כימין המלך ישלוט בג'ופרי. עם מותו, הסמכות מתחילה להתפורר. העולם הווסטרוזי לא מקבל בקלות סמכות של אישה או של נער צעיר. ההשתלטות הדתית על מעלה המלך, היומרות של אצבעון או של הבולטונים, הם כולם תוצאה של המהלך המכריע שביצע טיריון.
"כתר עושה דברים מוזרים מאוד לראש שהוא מונח עליו"
כל שאר השחקנים בווסטרוז מאיימים על שלטון הלאניסטרים, אבל הם לא באמת מציעים מהפכה. הם יחליפו פטריארך בפטריארך אחר. האיום האמיתי על השיטה כולה מגולם בשני כוחות: מצד אחד, הלבנים המהלכים בצפון, כוח על־טבעי שהאלטרנטיבה שהוא "מציע" היא אנרכיה וחורבן. ומצד שני – חאליסי. דאינריז טארגאריין היא מהפכנית בנשמתה ובכוונותיה. היא לא רק משחררת העבדים. בשיחה עם טיריון, כשהם נפגשים בעונה החמישית, היא מדמה את מעבר השלטון ממשפחה למשפחה לחישורים בגלגל. "אני לא הולכת לעצור את הגלגל", היא אומרת, "אני הולכת לשבור אותו". צ'ה גווארה לא היה אומר זאת אחרת.
חאליסי היא גם אם הדרקונים, סמל מובהק לקִדמה וטכנולוגיה, שיחד עם מוחו של טיריון נראים כמו שילוב מתקדם – וקטלני. טיריון, אם כך, עשוי להיות התוספת שמטה את הכף. וכאן המקום לציין עובדה כה מובנת מאליה עד שיש סיכוי שתישכח: טיריון מגיע מלב האליטה. הוא פועל כעת לשינוי השיטה שתביא לסוף ההגמוניה של האליטה אליה השתייך. כמו גורבצ'וב לברית המועצות, כמו חואן קרלוס מלך ספרד לשלטון הדיקטטורה הצבאית, כמו מרטין לותר לכנסייה הקתולית – הכוח שמביא את השינוי אינו בא מבחוץ. מהרסייך ומחריבייך וגו'.
"מוות הוא סופי באופן כה מוחלט. החיים, לעומת זאת, כה מלאים באפשרויות"
אבל רגע לפני שנכתיר את טיריון כישו, בודהה או לורנס איש ערב, צריך לציין עוד עניין אחד קטן: בשום תסריט טיריון לא עושה את מה שהוא עושה מתוך אידיאולוגיה. כאמור, הוא איננו נד סטארק. הוא לא פועל בצורה מסוימת בגלל הכבוד, האלים או חוקי הנצח הבלתי מתכלים. לטיריון יש עוד תכונה אחת. תכונה שלעתים, למראית עין, נתפסת כ"בלתי ראויה", אולם למעשה, מתחת לפני השטח, היא אחת התכונות הנערצות ביותר על בני אדם באשר הם: ריאל פוליטיק. פרקטיקה. השגת היעד וכיבושו. כי עבור גמד, שדון, מכוער, שאביו השונא דן למוות, עבור אדם כזה – רצח אב, חבירה לאויב הישן ורתימת שכלו החריף לכוח אש שאין לאף גורם אחר בעולם הם הדרך היחידה להשיג את מבוקשו: כוח השלטון. כי כידוע, ב'משחקי הכס' – אתה מנצח, או מת.
פתגמים מאת טיריון
- אנשים הדביקו לי כינויים רבים, אבל "ענק" לא היה אחד מהם
- יש רק דבר אחד פתטי יותר מגמד נטול אף – גמד נטול אף ותפרן
- גמדים הם מעשה קונדס של האלים. סריסים הם מעשה קונדס של בני אדם
- שפשוף ראשו של גמד הוא סגולה למזל טוב. מציצת איבר מינו של גמד היא סגולה למזל טוב אפילו יותר
- יכולת ההשתנה שלי אינה מכישוריי הטובים ביותר. חכה שתראה אותי מחרבן
- שמעתי שהאוכל בגיהינום מתחת לכל ביקורת
- אחייני אינו כשיר לשבת על אסלה, ודאי לא על כס הברזל
- מכת חרב במעיים תפתור בוודאות את בעיית העצירות שלך
- השקרים הטובים ביותר הם אלו המתובלים בקורטוב של אמת
- אם הייתי יכול להתפלל עם הזין, הייתי מאמין הרבה יותר אדוק
–
- על הקרינה // על ואלרי לגאסוב ב'צ'רנוביל' // מאת גדי להב
- מחייך השפה העברית // גדי להב על ראובן מ'ארץ נהדרת'
- שלום, קוסם // מה דמבלדור היה אומר לכם אם היה רואה אתכם עכשיו? // הטור של תם אהרון
