לואי סי־קיי כבר קבע שבכל הקשור לבני האדם הכל מדהים ואף אחד לא מרוצה. כאלה אנחנו, נודניקים נרגנים שימצאו תמיד את השפה הריקה של הכוס המתפקעת ממים. אחד המאפיינים האנושיים הכי מפותחים של המאה ה־21 הוא מיצוי הקיים, השיעמום ממה שרק עד לפני רגע היה הדבר הגדול הבא. על פניו, הפתרון לנדנוד האינסופי הזה היה הבום הטלוויזיוני החדש. "Peak TV" כינה אותו ג׳ון לנדגרף, נשיא רשת FX, בשנה שעברה. 2015 הביאה למסך לא פחות מ־400 סדרות, ב־2016 כבר חצינו את רף ה־500. העונות הטלוויזיוניות, שבעבר היו מובחנות מאוד ומחולקות לעונות קיץ קלילות וחורפיות עמוקות, הפכו בלתי רלוונטיות. המבול מכה מכל עבר עם סדרות חדשות וחוזרות כמעט על בסיס שבועי, הכרזות על פרויקטים חדשים וכוכבי קולנוע ויוצרי־על שעושים את דרכם אל המסך הקטן כדי לקחת חלק בחגיגה.
אם כך, מה לא טוב עכשיו? מדוע שוב נשמעים הקיטורים? יוצר 'מלון בייטס', קלטון קיוז, השתמש בדימוי מעניין כדי לתאר את הבעיה: "זה כמו שליגת הפוטבול תתרחב מחר ל־90 קבוצות. יהיה לכם המון פוטבול זמין, אבל האיכות שלו תידלדל". ואכן, על אף המבחר העצום והכיסים ללא התחתית של רשתות כמו נטפליקס ו־HBO, חרף עלייתן של סדרות חדשות מבית היוצר של ענקים כמו מרטין סקורסזה, וודי אלן וקמרון קרואו, ובעיקר למרות שאף אחד מהכוחות שפועלים בשוק לא מתפשר על פחות מהטוב ביותר – לא נתקלנו השנה בסדרת קנון אמיתית. 'האמריקאים' סיפקה עוד עונה נפלאה ועדינה של יחסים מורכבים, 'סמוך על סול' הפכה אפילו מצוינת יותר בעונה השנייה, 'ליל האירוע' עוררה שיח, 'מר רובוט' שיחקה עם הראש שלנו, 'Veep' נשארה הקומדיה הכי טובה בטלוויזיה, 'בית הקלפים' חזרה לעצמה אחרי שנדמה היה שאיבדה את הקסם, אבל אף אחת מהן לא תיכנס לליגת הזהב של יצירות המופת.
בהרבה מובנים דווקא השפע העצום הוא זה שמונע מסדרות גדולות באמת לתפוס את מקומן בחזית. סדרות כמו 'הסופרנוס', 'הסמויה' או 'מד מן' זקוקות למרווח נשימה, כמו בקבוק יין איכותי שאין לשתות ממנו מיד עם הפתיחה. אלא שמציאות של שירותי סטרימינג עמוסים כל טוב, בינג' לרוץ איתו אל תוך הלילה, ולא פחות חשוב, החשש הגדול מספוילרים או מאפקט השתיקה המביכה בשיחת המטבחון ביום שאחרי – הפכו את הנשימה לפעולה מיותרת. המציאות הזאת הופכת לבעייתית במיוחד עבור המבקרים, האנשים שקבעו מאז ומתמיד את מיקום רף האיכות. בעוד צופים מן השורה יכולים לדלג היישר אל סדרות הבאזז, אלו שמייצרים אותו עסוקים כעת יותר מתמיד במרדף סיזיפי אחרי הסדרה הבאה. אין זמן למסקנות ולהרהורים, אין זמן להזדמנות שנייה, גזר דין מהיר, וקדימה לסדרה הבאה. זו גם הסיבה לכך שסדרה כמו 'בוג'אק הורסמן' זכתה להכרה רק בדיעבד, לאחר שהושלכה לצד הדרך בגל הביקורות הראשון.
הדוגמה של 'בוג'אק הורסמן' היא גם הטיעון המנוגד לתפיסת ה"Peak TV". הלוא גם 'הסמויה' זכתה למעמדה רק כשהגיעה לסיבוב נוסף בספריות הדיוידי. יכול להיות שבעוד עשור נדבר על 'ווסטוורלד' או על 'טרנספרנט' כבון טון החדש. ומנגד, יש סיכוי לא רע שהסיפור הזה של האיכות האיקונית הסתיים, לפחות בעתיד הנראה לעין. אין הרי רע בלי טוב, ואין מעשה טוב ללא עונש, ואם כל מה שרצינו הוא לא להיות עוד משועממים לעולם, כשסביבנו יותר תוכן חדש משנוכל לצרוך בשנות חיינו, יכול להיות שהמחיר הוא בדיוק זה.
