כמו בפעם הקודמת, השמאל הישראלי פתח את מערכת הבחירות הזו בניסיון להמריץ מחדש את הסנטימנט הכבוי שלו. זה דבר די קשה. אחרי 15 שנים של כישלון במערכות בחירות, אחרי אינתיפאדה ופיגועים ומנהיגי ימין שנטלו ממנו את היוזמה ולעתים גם את האג'נדה (נניח אריאל שרון, בשלב מסוים), הסנטימנט שוכב לו כגחל רטוב במדורה עזובה. רטוב ממה? אתם יודעים.
אין לי מושג מה יהיו התוצאות. אולי ברגע האחרון תהיה התפכחות אדירה באמצעות המצאת הקמפיין מחדש של הרצוג־לבני. תחלחל הכרה של רצון להחליף את ביבי, פשוט כי הציבור עייף ממנו. אגב, יש סיכוי שזה יקרה. אילולא קמפיין מנוקב וכושל זה כבר היה קורה. אולי יתרחש אירוע מערער בחירות: הקלטה מביכה, עדות מרשיעה וכו'. אולי ואולי והמצב כרגע ברור: כאשר השורות האלה נכתבות, העניין נראה כמעט גמור. גם בימים הטובים ביותר בקמפיין, הסיכויים של הרצוג להרכיב ממשלה נראו בעייתיים. בימים אלה זה נראה על סף הבלתי אפשרי. האם לחינם מצהירים ליברמן ודרעי ויהדות התורה שלא ישבו בממשלת הרצוג? האם הגיע אליהם מסר מלשכת ראש הממשלה, הר הגזירה של מורדור בפוליטיקה הישראלית, שמצווה עליהם להצהיר נאמנות כעת? או שהאלקטורטים שלהם מדברים ותובעים שלא יהרהרו שוב בחברותם בקואליציית ימין?
זה לא ממש משנה. אלה לא עכברים והם לא נמלטים מספינה טובעת. הם פשוט בחרו שלא לעלות עליה מלכתחילה.
מה צריך לעשות השמאל עכשיו, אם יפסיד שוב בבחירות.
ראשית הוא צריך להרהר בנתון הבא: מספר זעום בציבור היהודי, שבסקרים אופטימיים מגיע ל־%17, מגדיר עצמו כ"שמאל". השמאל הישראלי היהודי הוא המיעוט הפוליטי הקטן ביותר בישראל. יותר אנשים במדינת ישראל הם ערבים משמאלנים, יותר חרדים משמאלנים. השמאל הוא מיעוט קטן ודי רדוף כרגע, כאשר דוברי הימין (וגם המרכז, אגב) יורקים מפיהם את הביטוי "סמול" בשילוב של תיעוב ושנאה. ולא רק הם. בציבורים גדולים בישראל הביטוי "שמאל" או "שמאלני" הוא קללה ממש. זו האמת וכולנו יודעים אותה; גם אם היא מפחידה. נתניהו, בדמותו, עיוות ויצר מחדש את הדמוניזציה הוותיקה של בגין. בגין התבסס על השמאל כמעמד פריבילגי (בריכות השחייה בקיבוצים וכו') ונתניהו המיר אותו לגמרי, לשמאל הבוגדני. כמו הרבה דברים שנתניהו עשה וגונו נמרצות, אמירתו ש"השמאל שכחו מה זה להיות יהודים" (1999) היא שהכתיבה את המציאות הישראלית בעשור האחרון. השמאל עבר תהליך ארוך של דה־לגיטימציה שהפך אותו למצורע אלקטורלית. אבל זה חמור יותר ממהלך אלקטורלי, זה מהלך חברתי־פוליטי. השמאלנים אורבים בחשכה. השמאלנים יתקעו סכין בגב האומה. הם שולטים בכל מקום. בבתי המשפט. בתקשורת. בכלכלה.
מזכיר לכם משהו?
תתחילו לחשוב על השמאל בתור מיעוט. ככל שתחשבו עליו ככה, כך יתבהר לכם מדוע נפתלי בנט עשה קמפיין על גבו של השמאל ולא על גבם של הערבים. זה פשוט יותר אפקטיבי. הרי הערבי חלש. לעומתו, השמאל היהודי איננו שולט במדינת ישראל כבר למעלה מעשור, אבל במציאות המדומה של חלקים בימין הוא ממשלת הצללים, הוא זקני ציון, הוא המושך בקורי העכביש. "שונאים אתכם", כתב לי החודש ינון מגל בטוויטר, ושאלתי מי זה "אתכם", והוא השיב "האליטה התקשורתית". הקלות שבה השתמש ב"שנאה" (ינון אגב אדם חביב מאוד, וגם פרגמטי) המחישה עד כמה הגבולות כבר מזמן נחצו. הרי התקשורת הישראלית ממסדית מאוד, מתייצבת בדום מתוח בכל פעולה צבאית נמהרת או נמהרת פחות, ובעיקר – כבר איננה יכולה להיות מתוארת כ"שמאלנית" בהרכב כלי התקשורת שלה בשום אופן. אבל השמאל הפך לאויב מיתי שעל גבו יכול הסוג המנוול של פטריוטים לקושש קולות.
וכדי להיות הוגן, השמאל תרם תרומה מכרעת לכך, משום שבמקום להסתלק לאיזו פינה לכמה שנים אחרי 2001 והתבוסה בבחירות, לנסות להתארגן מחדש, בחרו נציגיו שוב ושוב "לגלות אחריות לאומית" ובעיקר דבקות בכורסאות מעור הצבי. זאת אומרת, אריאל שרון ובנימין נתניהו (אולמרט, כדי להסיר ספק, היה בסך הכול מקריות היסטורית שנבעה מטיפות הדלק האחרונות שסיפקה הכריזמה של שרון) נהנו מקבוצה שלמה של מכשירי כשרות שמאלנים, שרימו את הציבור ורימו את עצמם, והאמינו באופן אמיתי או מזויף שיצליחו "לעשות קצת טוב" או "לתקוע את האצבע בסכר" ואולי "להתניע מחדש את המשא ומתן".
באופן עמוק, שורת האישים המכובדים האלה גרמה כמובן נזק חריף למחנה שהם מייצגים, משום שהוא לא יכול היה לטעון במידה רבה של שכנוע שהתרחק מהשלטון – והנה השלטון כשל. כאן בא הטיעון הגדול שלהם כאשר אתה משוחח איתם – "אבל יש מדינה!".
אז הנה השורה התחתונה: השמאל חייב לשחרר. נכון, יש מדינה. נכון, ללא משא ומתן וללא דמויות "שפויות" בעיני העולם, מצבה של ישראל עשוי להחמיר. אבל הציבור באמת אמר את דברו, ומתוך כבוד אמיתי להכרעתו, השמאל צריך לשחרר. לא הבטחות למשא ומתן, לא הקפאת התנחלויות, לא ג'ובים במשרד החוץ ולא השר לעניינים אסטרטגיים. כל אדם הגון שאיננו מאמין בארץ ישראל השלמה צריך להתרחק מממשלת נתניהו הבאה, אם תקום. זה לא משנה אם הוא בא מהשמאל הקלאסי, מהמרכז האופורטוניסטי או מהרביזיוניזם הוותיק. הליברליזם הישראלי עצמו חייב ללמוד לשחרר, לשחרר לגמרי, ולאפשר לציבור הישראלי לשפוט מדיניות ימין "טהורה" ונטולת כל מרכך שיער רציונלי (סליחה, שמאלני). כמה מנדטים יש לימין, כולל כחלון והחרדים? 69. זו קואליציה מעט בעייתית, לא גדולה, עם מפלגות רבות, אבל בהחלט קוהרנטית מבחינה רעיונית.
השחרור כמובן לא יביא ניצחון. הוא אפילו לא ימנע את המשך מסע הדה־לגיטימציה לשמאל הישראלי. כל מה שיעשה הוא להרגיל את העבודה ואת יש עתיד )כנראה שתי המפלגות שיכולות להישאר בחוץ( לחיים באופוזיציה וליכולת לטעון טיעון ליברלי עוצמתי נגד שלטון. בזמן הזה יוכל המרכז־שמאל לשאול סוף־סוף שאלות יסודיות שעליהן לא ענה כבר 15 שנה. מה הדרך להוביל קהלים חזרה אליו, באופן אמיתי, ולהשאיר אותם שם? )ולא רק באמצעות נשף מסכות עם גנרל תורן(. האם צריך לנסות שותפות פוליטית עם הערבים, שהפכו לכוח פוליטי מאוחד? וכיצד אפשר לבסס שותפות כזו מבלי לפגוע בהעברת מנדטים מהמרכז־ ימין? איך נוטלים את המודעות האזרחית־חברתית אחרי המחאה והופכים אותה לכוח פוליטי רחב? איך בונים תשתית פוליטית שתהיה מוכנה לשינוי ותוביל למהפך אמיתי, לא כזה של שנתיים־שלוש?
למרבה הצער תמיד בוקע אופורטוניסט קטן שמנסה לשכנע שהוא יהיה הילד עם האצבע בסכר. הוא לא. הוא האדם שפורם את הסכר. המשך המשחק בין המרכז־שמאל ובין הימין מאפשר לנתניהו להמשיך בכל הכוח במדיניותו מבלי לתת דין וחשבון – לא בינלאומי ולא לציבור הישראלי. חמור מכך, הוא מכתים את השמאל הישראלי בכך שהוא מאפשר לשורה של עלילות להמשיך להתפשט על גב קיומו העלוב בממשלה. עבור הימין, זו המחשה שהשמאל הוא כמו המלחמה של פון קלאוזביץ: המשך המדיניות בדרכים אחרות. בלי שחרור מוחלט לא יוכל הציבור הישראלי לשוב לשקול מחדש את עמדותיו הבסיסיות.
אז שחררו. תנו למדינה להתמכר לחזון של בנט וביבי וליברמן ואלי ישי. לא, זה לא יהיה נעים, אבל זו הבחירה (אם זו תהיה הבחירה!). ותרעננו את המקלטים. זה חשוב.
רוצים לקרוא את המגזין כולו? הירשמו לקבלת גליון מתנה עד הבית
