הימין הליברלי קמל. הסכסוך כילה אותו. אין מו"מ מדיני ואין טעם להיאבק בו. זה פשוט לא מביא קולות בתוך הליכוד או במקומות אחרים. מה עושים? מציעים חוקים על יהודיות המדינה, נכנסים בח"כים ערבים, מבקשים לימודי בר כוכבא לבני שנתיים ועוד הצעות שמתייחסות להדגשת האלמנט הלאומני הפנימי. אי אפשר לקושש על גב הפלסטינים הכבוש קולות. אבל על גב "הערבי המקומי"? אפשר בהחלט
מסכמים את 2014: קווי הדמיון וההבדל בין ריבלין לנתניהו
השנה הזו וסיומה הם נסיבות הקרב האחרון על הליברליזם הישראלי. המלחמה הגדולה שמתקיימת בשיחה הישראלית איננה בין ימין ושמאל. היא לא מעמדית (גם אם הייתה צריכה להיות). המלחמה הזו היא בין מי שרוצה כאן ישות ליברלית ומי שמעוניין להשמידה לחלוטין ולהחליפה ביצור אחר. כשהתחלתי לכתוב את הטקסט הזה, כולל המשפט למעלה, היינו בעיצומו של עוד משבר פוליטי. עכשיו אנחנו בבחירות. הבחירות האלה הן על הקרב: ישראל ליברלית כלשהי, גם אם מוגבלת, מזוהמת ומזדהמת בכיבוש, או ישראל מדירה, מפלה ומכווצת.
מה היה הקרב הפוליטי הגדול של השנה, עוד לפני הבחירות? בחירת הנשיא ריבלין. מחקו את החיוך החשדני מפניכם: אינני מחביביו ובני בריתו הרבים של הנשיא בתקשורת. לא הוזמנתי לפגישות נעימות במשכנו ולא זכיתי באור מן ההפקר של ידיעותיו והדלפותיו האיכותיות.
ריבלין לא עבר שום טרנספורמציה השנה. הוא לא גילה את האחריות הממלכתית המתלווה לתפקידו. ייאמר לזכותו שהוא פשוט נשאר אותו ריבלין. מה שהשתנה הוא תפקידו, והמדינה, והדרך בה השקפת עולם ימנית ליברלית הפכה לנדירה כחד־קרן. כשדן מרידור הפך למנודה בליכוד והודח, ההנחה הייתה שהדבר קרה בגלל מתינותו המדינית והגמישות הכללית שהפגין. גם מיקי איתן. ההפתעה העיקרית הייתה סילוקו של בני בגין, שעשה רושם שלא התגמש ברמה מדינית באף צורה; גם הוא חוסל פוליטית. זה היה צריך להיות סימן ראשון שקו התפר כבר איננו עובר בקו הירוק.
ועכשיו ריבלין. מה שמתחולל לנגד עינינו בשנה האחרונה הוא חשיפה נדירה של קו שבר סיסמי. ריבלין לא שינה את עמדתו נגד פשרות טריטוריאליות. רקורד ההצבעה המדיני שלו טוב בהרבה מזה של נתניהו או ליברמן; בניגוד לראש הממשלה, הוא התנגד באורח עקבי ומתמשך להתנתקות מעזה. מי שמשלה את עצמו שמשהו השתנה בדעותיו אלה עתיד להתאכזב; אם יהיה פינוי נוסף של יהודים בארץ ישראל אפשר לצפות לתגובה קולנית, רמה ובית"רית שלו (מה שיגרום לאכזבה מרה ונפגעת של אוהדיו החדשים, נוצצי העיניים).
מהו ריבלין? הוא ליברל. ליכודניק קלאסי, חניך תורת ז'בוטינסקי. מבין היטב את עסקת החליפין המקורית הרביזיוניסטית: ארץ ישראל השלמה=דמוקרטיה=שוויון לכל. הימין הליברלי הציג שורת טיעונים פרגמטיים ברובם נגד חלוקת הארץ, לבד מעניינים שבנוסטלגיה. הטיעונים היו כושלים, הושפעו מסנטימנטליות שז'בוטינסקי עצמו פסל בשעתו (בתל חי, נניח), אבל הקפידו להיצמד לרציונליות הפוליטית. כשנתניהו רץ על "שלום בטוח" ו"ייתנו – יקבלו", הוא למעשה מימש את הפרגמטיות היסודית שמצויה בתוך תנועתו.
ברבות השנים השבלול מת ונותרה קליפה ריקה שנבעטת מבחירות לבחירות. אני כותב "ברבות השנים", אבל צריך לכתוב "ברבות נתניהו". כי מאחורי הפרגמטיות שביבי הציג, שהייתה לכאורה זהה נניח לגמישות של אריאל שרון, מסתתרת כנראה נוקשות מוחלטת. אישית או אידיאולוגית? אנחנו לא יודעים. אנחנו יודעים בהחלט, בשלב הזה, שנתניהו איננו מעוניין בשום הסדר כולל של הסכסוך עם הפלסטינים. ושהוא משתמש בתעלולים פרגמטיים ככסות, כדי להסתיר את עמדותיו האמיתיות. באטיות, החברה הישראלית והימין הישראלי נמשכו ועוצבו על ידי תפיסתו המוחלטת של נתניהו. קריצת העין של המשא ומתן, ההבנה שמדובר בהונאה, התפשטה עד כדי כך שמפלגות ימין קשה הצטרפו בשמחה ובששון לממשלה – תוך ידיעה שממילא אין סיכוי שמשהו יתגשם.
ריבלין לא הסתתר מאחורי פרגמטיות אלקטורלית כמו נתניהו. הוא נותר נאמן לרעיונות יסודיים של הרביזיוניזם, שיש לו פתרון שאיננו מדכא במובהק לסכסוך – מדינה עם תעודות זהות כחולות לכל הפלסטינים.
אך הימין הליברלי קמל. הסכסוך כילה אותו. ובעיקר העובדה הבאה: אין משא ומתן מדיני ואין טעם להיאבק בו. זה פשוט לא מביא קולות בתוך הליכוד או במקומות אחרים, כי יש הסכמה שזה מת. מה עושים? מציעים חוקים על יהודיות המדינה, נכנסים בחברי כנסת ערבים, מבקשים לימודי בר כוכבא לבני שנתיים ועוד הצעות שמתייחסות להדגשת האלמנט הלאומני הפנימי. הפלסטינים הפכו לאין־פרטנר כל כך מוחלט, שפשוט אי אפשר לקושש קולות על גבם הכבוש. אבל על גבו של "הערבי המקומי"? אפשר בהחלט. וזה מה שקרה לימין הישראלי מתחילת שנות האלפיים. הוא הפסיד בתיאוריה – כי אין יותר דיבור אמיתי על שלמות הארץ, ומנהיגיו מדברים על מדינה פלסטינית. הוא ניצח פרקטית, גם בבחירות וגם בכך שהמשא ומתן מת. הוא נותר חסר תעסוקה, וגירד לו בידיים. הקורבן היה הליברליזם הישראלי. מדינת תל אביב. האויבים המדומים שאורבים בחשכה, בעיקר בחשכת הפריימריז. גם התקשורת הנחלשת, שהופכת ממילא הטרוגנית יותר ויותר, היא קורבן. הפוסטרים נגד גלי צה"ל שהפיצה 'ישראל שלי' של בנט ואיילת שקד עם תמונת מיקרופון תוקע סכין בגב החיילים. כי כשמשעמם מתלבשים גם על השדרנית של גלגלצ. ובג"ץ, כמובן. כל מעוז עקרוני של ליברליזם: ארגוני החברה האזרחית, תקשורת, מערכת המשפט, סטנדרטים של שלטון חוק – כולם תחת התקפה. וריבלין מצא את עצמו השנה מחוץ לגדר. בוגד שמאלני מטונף, כפי שכותבים לו בעקביות בפייסבוק. למה הוא שמאלני? הרי קווי ההפרדה הישראליים הם בין חסידי הפתרון המדיני ומתנגדיו מסיבותיהם. ובכן, בגלל שקווי ההפרדה האלה כבר לא קיימים. אבל למה? איך הפכו חברי כנסת, לא משיחיים ברובם, לא פונדמנטליסטים, איך הם נעשו יריבים מושבעים של הרפובליקה שהיא ישראל?
זה קרה כי לבו של הסנטימנט הפוליטי בימין היה שלמות הארץ. והלב הזה גווע. נהרג על ידי המציאות. היה צריך למצוא סנטימנט אחר. "כולם נגדנו" איננו טיעון פוליטי, אבל הוא סנטימנט רחב.
הליברלים הישראלים הם ימנים, שמאלנים ואחרים. והאנטי־ליברלים (שהם לא בהכרח שמרנים) הם חלקים נרחבים מהציבור הישראלי, ולא רק בימין (נניח גם חרדים). זו המלחמה. ריבלין הוא סמולני כי הוא מאמין בזכויות אדם ואזרח, הומניסט ודמוקרט. אם להשתמש בהגדרותיו של ישעיהו ליבוביץ, ריבלין אינו שם את המדינה בראש סולם הערכים שלו. וגם לא את הגזע.
ואיפה ביבי? איפה מלך ישראל?
ובכן, האמת היא שנתניהו, למרות כל הצהרותיו הלוחמניות בחודשים האחרונים – תוצר של עצה אסטרטגית אלקטורלית שקיבל ושל סקרים שקרא – נותר כנראה ליברל בתודעתו. בניגוד לבנט, שהוא לאומן פשוט, נתניהו בחר פעם אחר פעם שלא להתעמת עם המסד הליברלי של המדינה. הוא מניפולטור עקבי ומוצלח של הצעות חוק, נסיבות ביטחוניות ומשברים פנימיים, אבל כשהגיע לשעות מבחן – תמיד ידע לקבור את היוזמות המסוכנות באמת. גם חוק הלאום שלו – ההצעה שהוא עצמו הביא – היא ללכת עם ולהרגיש בלי.
וזה הסיפור בדיוק. נתניהו הוא משת"פ. רוכב על הגל,אנוס מרצון. לא, הוא באמת לא היה רוצה להגביל את הדמוקרטיה הישראלית. אבל הוא מאמין שישלוט בגובה הלהבות הלאומניות. במשחק הפוליטי הגדול הזה הוא יוכל לרתום את כוחות האיד הגזעני למטרותיו שלו, ובראשן להיבחר שוב. והסיבה שישראל הליברלית מפסידה בקרב איננה משום שליברלים פסו מן הארץ, אלא בגלל שהם בוגדים באמונותיהם. הם משתפים פעולה. שיתוף הפעולה הזה התרחב בארץ לממדים ענקיים; רגולטורים, פקידים, אנשי צבא, כולם יודעים שהם צריך לדבב את תפקידם בתוך טירוף מסוים. הם מזומנים לשיחות, האנשים האלה, עם פוליטיקאים ומקבלי החלטות, ונשאלים שאלות. והם יודעים שאם ישיבו נכון, יקודמו. ומי שאיננו מוכן להיות חלק מהדיבוב, או פורץ ממנו, כמו המפכ"ל שאמר שימנע עליית ח"כים משלהבים להר הבית, או ראש שב"כ שמסר חוות דעת מקצועית בכנסת – אלה הופכים מיד לאויבי המחנה האנטי־ ליברלי. הם סמולנים. ומירי רגב, המתלהמת, מלכת הדגלים והכפיים, היא רק מציינת שלא כל הערבים הם טרוריסטים ומולבשת מיד בכאפייה בפייסבוק. כי מי שמשחק בגפרורים של גזענות, סופו שדלקת השנאה תדבק בו. האנטי־ליברליזם איננו מאפשר ענייניות; הכול הוא עבד לעשתורת הלאומנות. ואם דעתך המקצועית סותרת את הצו העליון, תשתוק. דנינו ויורם כהן אמרו את דעתם, אבל האם פקודיהם ֵ שרוצים קידום לא ידעו לבגוד בעצמם ברגע הנכון?
הליכוד יכול לשנות כמובן, למצוא מועמד אחר שיהיה נצי לא פחות אבל נאמן ל"תנועה ליברלית לאומית". כך או אחרת, ברור שדרוש תיקון גדול, מכה שתחזיר את ספינת הדמוקרטיה הישראלית למסלול. ניחוש: נתניהו לא יוכל לשרוד את הגל שייצר וניפח; הוא מזמן כוחות שחשים היטב בזיוף שלו, בכך שהוא בסך הכול אנוס. שבסוף, מתחת לעורו שמפורסם בעוביו, מסתתר דמוקרט מפוחד שרוצה להיבחר שוב. בכל מחיר. מאחורי הקליפה נותרה רק האמביציה לשרוד בבלפור. וכשהם יחושו את זה, האנטי־ליברלים האמיתיים, הם יסלקו אותו עבור הדבר האמיתי. תנחשו אתם מי.
צילומים// גלי טיבון, איי-אף-פי, אימג'בנק, עמוס בן גרשום, לע"ם
רוצים לקרוא את המגזין כולו? הירשמו לקבלת גליון מתנה עד הבית
