שני בכירי ליכוד, שנחשבים ליורשים אפשריים לכס נתניהו, יושבים בממשלתו (בהנחה שמהכיסא, מהליכוד ומהמדינה לא יישארו רק עפר ואפר אחרי הבעירה הגדולה. כרגע, אל תתבלבלו, אנו על אש בינונית). אלה יולי אדלשטיין וישראל כ"ץ. האחרון סיים את הסיבוב שלו, הלכה למעשה. כוחו בשטח הליכודי עדיין משמעותי, אבל המתפקדים מחפשים משהו שהוא "מעבר" לזה. בצר להם, ראו את מופעי האנגלית ג'רוזלם לייט־לייט־לייט טוק שלו, כשר חוץ חסר השפעה, ועכשיו אופיו התגרני יחד עם האסון הכלכלי יקברו אותו בתפקידו הנוכחי באוצר. מועמדת אחרת (מטעם עצמה), מירי רגב, בנויה על חנופה ופופוליזם דרג ז'. הרבה ליכודניקים מפרגנים לזה, אבל רובם המכריע לא ייתנו את ההובלה לדמות כזו. גם יואב גלנט, סביר להניח, לא יתרומם לדרגת מועמד רציני לראשות ממשלה.
כך שלראשונה בהיסטוריה הליכודית, ובהתאם לרוח הגנן שרומס את המלפפונים בגינת הליכוד הרבה לפני שיקומו להכותו – שלושה מועמדים בולטים לראשות המפלגה נמצאים מחוץ לממשלה.
לגלעד ארדן יהיה מאתגר לשוב מארה"ב ולשקם את מעמדו אחרי הקדנציה במשרד לביטחון הפנים, שבה נלכד בין פטיש בלפור לסדן הציבור. אבל עתידו עוד לפניו. ניר ברקת עוד בונה על הביביסטים (וכמובן על הכסף הגדול שהוא שופך בלי הכרה בדרך למטרה), וכמה שיטריל את כ"ץ, בכבודו של נתניהו ייזהר, כשהוא מחניף לבייס הקשה שלו. וגדעון סער הוא סוכן חופשי, מסומן תמידי להנהגה וחביב הסקרים הכלליים. בינתיים נדמה שעבורו, ולא רק, הישיבה בכס החכפ"ש (ח"כ פשוט) עושה לו טוב יותר מכל מיניסטריון בעת הזו. בפוליטיקת נתניהו, השומר נפשו וחפץ עתידו, מלהבתו המלחכת של המנהיג ירחק.
–
