זו הייתה שנה רעה למחמוד עבאס. עוד שנה רעה. יו"ר הרשות, ועמו, בלטו בחולשתם. הפוליטית, האזורית, האסטרטגית. לקראת יולי הלכה והתקרבה סכנת הסיפוח. בפעם ה־11 (!) מאז סיום האינתיפאדה השנייה, הודיע הראיס על הפסקת התיאום הביטחוני עם ישראל. צה"ל הגביר כוננות לקראת הסלמה, ואז, ב־1 ביולי, כלום לא קרה.
הפלסטינים שוב נזרקו השנה מתחת לגלגלי האוטובוס של ההיסטוריה. תוכנית טראמפ לא ספרה אותם באמת. הסיפוח הושלך לאשפה בהחלטה אמריקאית ועם מתנת ההסכם עם איחוד האמירויות. נתניהו התהדר כי ההסכם עם איחוד האמירויות מוכיח את התזה שלו, לפיה במקום להתקדם עם הפלסטינים כדי לזכות בעולם הסוני המתון, אזי שסעודיה, המפרץ, סודאן מוכנות לכאורה להתקדם מולנו גם ללא הפלסטינים. האם האחרונים איבדו השנה סופית את המפתח הישראלי למדינות ערב? "סכין בגב. בגידה", הגדיר אבו מאזן את ההסכם עם האמירויות. בצר לו, פנה לשליט טורקיה שהבטיח לו תמיכה מוגברת. ועל רקע ההסכם עם האמירויות, סכנה חדשה־ישנה חזרה להעסיק את אבו מאזן: מוחמד דחלאן, בן חסותם ומי שרואה עצמו יורשו בהנהגת הפלסטינים.
אבו מאזן מאיים עכשיו על כל מדינה ערבית בחרמות, אם תגיע להסכם עם ישראל. אך מחסניתו כנראה ריקה. גם את כספי הסילוקין שישראל אוספת עבורם, כ־64% מכלכלת הרשות, סירב לקבל השנה בשל הסיפוח ובעיקר חתך את האף של עצמו ושל עמו. אבל הוא עדיין שולט בשטח במידה רבה. ומכך, מאי־התלקחות, נגזר הביטחון שלנו במידה רבה. ודאי כשגזרות עזה וחזבאללה כל הזמן חמות. עבור היו"ר בן ה־85, השנה הקרובה עשויה להיות הזדמנותו האחרונה להשפיע. בודד. זקן. עייף. אבל עדיין לא אמר את המילה האחרונה.
–
