לדעת מה נאמר בשיחותיו של עורך 'ישראל היום' (מאפריל 2017) בועז ביסמוט עם הבעלים, שלדון ומרים (מירי) אדלסון, מסקרן הרבה יותר מאשר מה שנאמר בשיחות של בנימין נתניהו איתם, או עם קודמו של ביסמוט בתפקיד. את הסחורה שמכר ראש הממשלה למיטיבו איל הקזינו, כל נתניהולוג מתחיל יכול לשרטט בקלות. את האופן שבו עיצב בסיוע עמוס רגב את הקו של החינמון במשך שנים, כל סטודנט לתקשורת יכול לפרט, גם מבלי להידרש לתמלילים.
אבל אחרי פרוץ תיק 2000 לחיינו, היה ברור שהתמונה השתנתה. כפי שצפינו כאן ב'ליברל', כבר לפני שנתיים, ביסמוט הפך ליורש. אדלסון הזועם לקח בחזרה את הנכס שלו, כדי להזכיר לכולם שזהו 'שלדונתון', ושהעובדה שהיה 'ביביתון' הייתה מתוקף חסדיו אבל נוצלה יתר על המידה.
מאז ביסמוט שינה קו. פתאום ישנם סיפורים אמיתיים על עמוד השער, ולא רק כרוניקת האתמול הלעוסה, עטופה בדף המסרים של נתניהו בלבד. בדרך כלל עדיין מדובר בעיתון באיכות בינונית ומטה, בלי יותר מדי חידושים, כתיבה מסעירה או סקופים עסיסיים. אבל יש יותר מאמץ להפוך אותו למשהו אחר. ביסמוט, אדם חכם עם שמחת חיים, פולמוסן בלתי נלאה וחובב קידום אישי, יודע להתאים עצמו היטב לסביבתו ולאדוניו. 'ישראל היום' שלו יצטרך למצוא את הדרך הבטוחה שבין תמיכה בנתניהו, התמודדות עם השלכות תיק 2000 והרצונות של הבוס מלאס וגאס. התוצאה: עיתון רפובליקני ישראלי. פחות דגש על קלקולי המדינה ואחריותה לאזרחיה, יותר על אחריות אישית; ובעיקר הרבה סנטימנט לאומי־ימני.
–
