זו לא באמת חוכמה. יועץ משפטי לממשלה במדינת ישראל, יהיה אפור ככל שיהיה, משעמם ככל שיהיה, עייף ככל שיהיה (ולא ייחסתי אף לא אחת מהתכונות הללו לאביחי מנדלבליט), יעטר כל רשימת משפיעים בישראל; פשוט משום שאין מקבילה לתפקיד הזה בכל העולם המערבי.
אין פקיד בעולם המערבי שמחזיק בידיו כל כך הרבה כוח, שקשור להתוויית המותר והאסור בחברה; המוסרי והלא מוסרי; המקובל והלא מקובל. אין פקיד בעולם שיכול מצד אחד להחליט אם להעמיד לדין את השר המכהן בממשלה, ומאידך גם לומר לו אם הצעת החוק שהוא מקדם נוגדת חוק יסוד; אין בעולם גם משפטן שמצד אחד מחליט אם לפתוח בחקירה נגד ראש הממשלה, ומאידך צריך לשבת איתו ולדון איך אפשר להעביר את מתווה הגז בבג"ץ.
על דרך ההגזמה אומר שהמקבילה הכי קרובה שמצאתי למעמדו של היועץ בישראל הוא הדרור העליון מ'משחקי הכס' – איש דת ומוסר, שיכול להעמיד לדין ולכלוא גם את המלך או המלכה, ואף להוליך אותם עירומים ברחוב הראשי בעיר תחת מטר יריקות וקריאות "בושה" של ההמון. הכוח הזה, שפרנס אינספור ימי עיון ומאמרים של פרופ' דניאל פרידמן, מושך אליו, מטבע הדברים, אש רבה, ולעיתים יעילה, מכל מי שעלול להיפגע. במקרה של ה"ספטון" (הדרור העליון האחרון), זה נגמר במחיקתו ומחיקת זכרו מעל פני האדמה. המלכה סרסיי הבינה שבשיטה הקיימת היא תמיד תהיה נתונה למרות החוק והמוסר של הדרור העליון, וכך לא תוכל למשול, לכן החליטה להעלים אותו, את מוסדותיו ואת אנשיו בבת אחת; וכך עשתה. בישראל איש חלילה לא מדבר על השמדה פיזית של התובע הכללי ומוסדותיו, אבל בהחלט נשמעים קולות שקוראים לסירוסו המקצועי.
–
ההקדמה הזאת לא מנסה להכניס אתכם לדיון האקדמי על מעמדו של היועץ המשפטי, שאפילו לא מוסדר בחוק, אלא כדי להמחיש את התכונות הבלתי אנושיות כמעט שדורש התפקיד הזה – חוסן נפשי מטורף ועור פלדה. היועץ המשפטי לממשלה, שהוא כאמור גם התובע הכללי במדינת ישראל, תמיד יותקף מכמה כיוונים בעת ובעונה אחת: מאלה שחושבים שהוא רך מדי מחד, ומאלה שחושבים שהוא להוט מדי מאידך – ותמיד הפוליטיקאים יגייסו לעצמם חיזוקים אקדמיים מהצד הנכון.
אביחי מנדלבליט אינו אדיש ואינו ציניקן, ודעת הציבור עליו חשובה לו בהחלט, כמו גם דעתה של האליטה המשפטית בישראל. דעת הפוליטיקאים כבר הרבה פחות חשובה לו. מצד שני, הוא רוצה להיות בטוח מאוד בצעדיו ולא להיכשל. במשך חודשים ארוכים מתקיימות הפגנות, בתחילה מול ביתו ואחר כך לא הרחק משם, שקוראות לו להחליט לאלתר להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה (חלק מהמפגינים גם קוראים לו משום מה להתפטר), ומנגד כבר נשמעים קולות ביקורת מכיוונו של ראש הממשלה על עצם פתיחת החקירות נגדו ונגד רעייתו; ביקורת שתלך ותחריף עם ההחלטה הקרבה והולכת על כתב האישום הראשון. המתקפות האישיות שיחטוף מה"ספין דוקטורס" ומכיוון ראש הממשלה עצמו, לא יכאבו פחות מאלה שחטף מני מזוז מאנשי אולמרט.
אז האם מנדלבליט, שאת מרבית שירותו הציבורי לפני תפקידו הנוכחי עשה בצה"ל, ואת אחריתו עשה כמזכיר ממשלה בקרבה יתרה לנתניהו – הוא האיש הנכון בזמן הנכון? ובכן, האמת היא שעוד מוקדם להשיב על שאלה זו, וזאת על אף שמנדלבליט מכהן בתפקידו כבר שנה ושמונה חודשים, פשוט משום שלצערנו מאז כהונתו של אהרן ברק באמצע שנות ה־70 כיועץ משפטי לממשלה אנחנו בוחנים תובעים כלליים בעיקר על פי חדות שיניהם וחוזק עצמותיהם אל מול שלטון מושחת. האם זו הדרך הנכונה לבחון יועצים משפטיים לממשלה? גם אם לעיתים נראה שאנחנו – עיתונאים חוקרים, חושפי שחיתויות, או סתם חברים ב"כנופיית שלטון החוק" – קצת מגזימים בַּמקום שאנחנו מייחסים לתחום העיסוק הזה של יועץ? הרי תפקידיו רבים ומגוונים מהחלטות בתיקי צווארון לבן.
לא אנחנו אשמים בכך, אלא הפוליטיקאים ובעלי ההון שהשחיתו כאן כל חלקה טובה. אהרן ברק היה היועץ הראשון שהבין שאם הוא לא יהיה לעצמו, מי יהיה לו. כל ברבורי ההבל על כך ש"משפט אינו חזות הכל, ולכן לא כל שחיתות ציבורית צריך לעקור עם הגרזן הפלילי", התבררו במהרה כטיעונים שנשמעים מאוד אינטליגנטיים אבל די טפלים במבחן המעשה. גם מני מזוז הצהיר על כך אינספור פעמים לפני שנכנס לתפקידו, וסיים כיועמ"ש הפורה ביותר בתחום של אישי ציבור בישראל והסתבכותם בפלילים.
מנדלבליט, עד היום, לא קיבל החלטה רבת־משמעות על הגשה, או סגירה, של תיק פלילי נגד איש ציבור מרכזי בישראל (ולא, אורן חזן ותיק התקיפה של עובד ציבור הוא לא עד כדי כך מרכזי). נכון, היו ספיחים של פרשת ביביטורס, ספיחי פרשת רות דוד ועוד, אבל אלו היו רק ספיחים מהקדנציה הקודמת. את היועץ הקודם, יהודה וינשטיין, הכרנו בעיקר בהחלטה על סגירת ליברמן; את מזוז הכרנו בעיקר בהחלטה להגיש את תיקי אולמרט, תיק קצב ושאר ירקות; את אליקים רובינשטיין הכרנו בסגירת תיקי בר־און-חברון ונתניהו והמתנות; את מיכאל בן־יאיר מתיק יעקב נאמן, את יוסף חריש הכרנו מפרשת דרעי, את יצחק זמיר מפרשת השב"כ, ואת אהרן ברק מחשבון הדולרים של לאה רבין.
מותר ואסור
מנדלבליט קיבל החלטות מעניינות ואף אמיצות בשנה ושמונת החודשים שבהם הוא מכהן בתפקידו. המשמעותית שבהן הייתה עמידתו כחומה בצורה אל מול ניסיונות הממשלה להעביר את 'חוק ההסדרה' – החוק שנועד להכשיר בנייה בקרקע ששייכת לפלסטינים בשטחי יהודה ושומרון. באופן חסר תקדים הודיע מנדלבליט לממשלה כי לא ייצג אותה, מה שחייב את הממשלה לשכור עורך דין חיצוני. הוא גם הביע עמדות מעניינות במתווה הכותל ובעוד נושאים מעוררי מחלוקת, אבל, כאמור, דעה אמיתית על כהונת מנדלבליט לא נוכל לגבש לפני החלטתו בתיקי נתניהו, שכולם בפועל נחקרו ונבדקו בתקופתו.
מבחינות מסוימות, תיקי 1000 ו־2000 הם הרבה יותר קשים מהכרעות בתיקי ליברמן, או "האי היווני" של שרון־אפל, למשל. מדוע? משום שאם נתעלם מההתפתחות האחרונה בחקירה – נכון לכתיבת שורות אלה – שאנחנו עדיין לא יודעים עליה הרבה (חקירתו באזהרה של ארנון מילצ'ן בחשד למתן שוחד לנתניהו), נראה כי בסופו של דבר ההכרעה העיקרית בתיקים הללו תהיה משפטית־ערכית, ופחות עובדתית. על רוב העובדות אין ממש ויכוח. הוויכוח הוא על הכוונה הפלילית (תיק 2000) ועל שאלת המותר והאסור (תיק 1000 ותיק 2000).
את שאלת המותר והאסור כבר הציב נתניהו על בימת הכנסת: "מה?", שאל באחד מנאומיו, "כבר אסור לקבל מתנות מחברים?". הנה לפניכם הסוגיה שעומדת בפני "הדרור העליון" מנדלבליט – מותר לקבל? אסור? וגרוע מכך, מיהו בדיוק "חבר"? אם יחליט לסגור את התיק יקבע בעצם שהתשובות על השאלות של נתניהו הן: מותר ומותר, ואז יידרש להסביר מהו בעצם ההבדל בין שווה כסף (סיגרים ושמפניות) לכסף אמיתי (ההוא מהמעטפות). נכון שבחתונות אנחנו תמיד מעדיפים לקבל צ'קים, אלא שפה הבקשה למתנות, לפי החשד, הגיעה מהזוג המאושר בעצמו.
האם מנדלבליט מרח את הטיפול בתיקים? אם נהיה כנים עם עצמנו, מנדלבליט אינו הראשון שפועל בעצלתיים בחקירות אישי ציבור. גם יועצים שנחשבו בסופו של דבר ללוחמים הגדולים ביותר בשחיתות, היו לעיתים איטיים מאוד. נכון שעל כתפיו של יהודה וינשטיין רובצת רוב מריחת תיק ליברמן, אבל גם מזוז לא דפק די על שולחנם של הפרקליטים שטיפלו בתיק, וגם השאיר על שולחנו חודשים ארוכים כמה מתיקי אולמרט (תיק מרכז ההשקעות, למשל). המהירות החלה רק כשנחתו אצלו כפרי בשל תיקי טלנסקי וראשונטורס. מה שהכעיס בעיקר בתפקודו של מנדלבליט הוא הטיפול האיטי והמסורבל בהקלטות הפנטסטיות (שיחות מוזס־נתניהו), שמצאה המשטרה אצל ארי הרו.
החששות והמתחים
זמן קצר לאחר תחילת הטיפול בתיקי 1000 ו־2000 נכנס מנדלבליט למשבר אמון די קשה עם הצוות מפרקליטות מחוז ירושלים שטיפל בתיקים ועם חלק מהצוות המשטרתי. בלשון המעטה, הפרקליטים וחלק מהחוקרים לא ראו עין בעין עם היועץ. מנדלבליט הקפיד על צעדיהם (הם ראו בכך הצרת צעדים), טען שהם נכנסים לסמטאות שלא יוכלו לצאת מהן. כמה מאלה שעבדו על התיקים ראו בהתערבותו ניסיון לטייח אותם, והמשך ישיר לחשש שליווה את הכניסה לתפקידו בשל קרבתו לנתניהו – מעצם תפקידו הקודם והצמוד אליו, כמזכיר הממשלה.
אחד משיאי המשבר גם לימד אותנו על הבדלי התפיסות הדרמטיות בין מנדלבליט לבין פרקליטים מנוסים כמו עו"ד אורי קורב מירושלים. מנדלבליט טען, למשל, כי העובדה שאגודת ידידי הליכוד מימנה את משכורתה של אודליה כרמון כעובדת של נתניהו, כשהיה ראש האופוזיציה, אינה בהכרח מהווה עבירה. בפרקליטות ירושלים התפוצצו. הרי מה אמרו בתיק אולמרט? גם אם לא היינו מוכיחים שמדובר בכסף פרטי, והיינו מקבלים שמדובר היה בכסף לקמפיין פוליטי, הרי שמדובר בעבירה פלילית (עמדה שלא קיבל בית המשפט).
ואז הגיע המהלך המעניין: פרקליט המדינה שי ניצן, בעצה אחת עם מנדלבליט, החליט להעביר את הטיפול בתיקי 1000 ו־2000 מפרקליטות מחוז ירושלים לפרקליטות שנחשבת למקצוענית ביותר, וגם המיליטנטית ביותר, בתיקי אישי ציבור – פרקליטות ת"א מיסוי וכלכלה. זו שקנתה את שמה בעיקר בתיק הולילנד. התיקים הופקדו בידיה הנאמנות של פרקליטת המחוז, ליאת בן־ארי (ראו הרחבה בקטגוריית "משפט" בגיליון זה).
מי שנפגש עם מנדלבליט בחודשים האחרונים ראה כיצד עיניו זורחות כשהוא מספר שהתיק עכשיו במיסוי וכלכלה. בהינתן שאיש לא חושד בבן־ארי שהיא קבלנית טיוח, אפשר וכדאי להניח שמנדלבליט לא מעוניין בטיוח התיק ושהסיבה העיקרית לחריקות בהתחלה קשורה באמת במשבר האמון ובחוסר הביטחון של מנדלבליט בפרקליטים מירושלים. אפשר לייחס את זה גם לחוסר הביטחון שלו בעצמו; אחרי הכל, כפרקליט צבאי ראשי לא טיפל בתיקים מעין אלה, וכשהם בידיה של בן־ארי הוא חש הרבה יותר בנוח.
תבנית ערכי היועץ
ההחלטה המשמעותית הראשונה של היועץ המשפטי לממשלה, שאולי כבר פורסמה לפני שגיליון זה ראה אור, היא ההחלטה בתיק מעונות ראש הממשלה – החלטה בשאלה אם להגיש כתב אישום נגד שרה נתניהו. רבים שואלים: "נו? זה תיק פלילי? ניפוח ארוחות? הזמנת שפים? מטפלת לאבא? בגלל זה", כך הם אומרים, "עולות טענות הרדיפה נגד נתניהו".
מנדלבליט הבין מהר מאוד שלפחות בפרשה אחת מרכזית בתיק המעונות לא תעמוד לו פריבילגיית הטיעון הזה, וזאת מהסיבה הפשוטה: נניח שהיועץ, כמו רבים מאיתנו, חושב שתיק המעונות הוא לא בדיוק תיק הדגל למלחמה בשחיתות – הרי גם סגירה צריך לנמק. מה יכתוב לציבור? שזה בעצם בסדר לגלגל הוצאות פרטיות (בהיקף ניכר מאוד, יש לציין) על אוצר המדינה? שזה בסדר בקומבינה של ניפוח פיקטיבי של הארוחה להביא שפים לארוחות פרטיות? האפשרויות שניצבות בפניו הן או להכשיר את זה, או להשחיר את זה. אין באמצע. אין דין משמעתי לאשת ראש ממשלה.
האירוע המשמעותי ביותר שחווה מנדלבליט האדם מאז שנכנס לתפקידו כיועץ, אלו ההפגנות המוטרפות ליד ביתו. מי ששוחח עם היועץ בחודשים האחרונים יודע כמה הוא פגוע מהן. בהתחלה הגיב בעוצמה גבוהה יותר; היום הוא כבר לוקח פחות ללב, ומבין שגם אם הקריאות שם מכוונות אליו, הן יותר ביטוי כללי למיאוס ספונטני של הציבור בשחיתות השלטונית. הוא מבין ש"הפגנת פתח תקווה" הפכה למותג חברתי, גם אם הוא לא מת על זה, וגם אם הוא חושב שחלק מהסיסמאות שנצעקות בהפגנות הללו הן הזויות.
גם אם לפעמים משפטנים אוהבים לשדר תחושה כאילו משפט הוא מדע מדויק, הרי שחלק גדול מהמשפט הוא תבנית ערכיו של המשפטן. מנדלבליט הוא איש ירא שמיים שחזר בתשובה בדרך מאוד ייחודית ושקטה ואיננו משתייך לשום עדר תרבותי־דתי. הוא לא מפגין כלפי חוץ לא יוהרה ולא ציניות, איש לא ייצא משיחה עמו בתחושה שהוא פועל בשירות אינטרס זר. אחרי חתימות הסכמי המדינה עם ארי הרו ועם מיקי גנור, המחשבות הללו נראות מופרכות אף יותר. מצד שני, מנדלבליט גם לא נראה כלפי חוץ כלוחם שרץ עם סכין בין השיניים. מה שיקבע את עמדת הציבור והקהילה המשפטית כלפי היועץ המשפטי לממשלה הנוכחי הוא לא השאלה אם נתניהו יעמוד לדין ובאילו תיקים, אלא איזה טקסט משפטי־ציבורי־ערכי ילווה כל אחת מהחלטותיו.
–
אביחי מנדלבליט. פרופיל // מאת רונית ורדי
