fbpx

משפיעים 2016 | תרבות | בן אל וסטטיק

0

יש משהו רומנטי בלידתם של כוכבי המוזיקה החדשים – בן אל וסטטיק, נועה קיריל, עדי ביטי ואחרים. הם מגיעים מלמטה, מטפסים דרך צינורות הביוב של יוטיוב ולבסוף נישאים על גבי הקראוד סרפינג של פייסבוק. מדובר בתופעה תרבותית חיובית, שמעודדת יצירה ומשמרת את הקשר הקדמוני בין המוזיקה לבין ההמונים. אלא שלעומת סגנונות בינלאומיים שנוצרו באמת מלמטה, ממצוקת השכונות ומתוך צינורות הביוב של החיים הלא וירטואליים, המוזיקה הישראלית הדומיננטית של היום נשמעת כמו פסקול חתונות ארוך.

אורגיה של כפיים, פרגונים, אחלה וחמודה היא לא בהכרח דבר רע. הבעיה היא שהשמחה עברה מהפכה. היא חורגת מגבולות האסקפיזם, משטחת את המציאות המורכבת לכדי מסרים לאומניים, מבטיחה שאם נסלסל ונענטז הכל יהיה בסדר. הדיכאון נסגר, החיים שלנו תותים. נוסף על כך, תחנות הרדיו אימצו את הנרטיב השמח, בשם הרייטינג או בשביל לא להעציב את השרה, בלי לאזן עם מוזיקה בעלת ערכים תזונתיים גבוהים.

אין סיבה לנתק את המוזיקה ממכשירי ההחייאה בכל פעם שהמוניטור מציג שירים בעלי לחן בנאלי וחריזה אינפנטילית, אבל יש מקום לדאגה לנוכח תצוגת התכלית התת־תרבותית ברחוב: פעוטות והוריהם מזמזמים ומצטטים יחדיו את 'סלסולים' של בן אל וסטטיק. אם במהפכת הרוקנרול של שנות ה־60 הצעירים שקבעו את פסקול החיים היו טינאייג'רים מרדנים שרצו לשנות את העולם, הרי שהיום מדובר באסקפיסטים בני הגיל הרך שהצליחו לקלוט את החרוז "בריזה" ו"איביזה". אלוהי המוזיקה כבר לא מרחם על ילדי הגן.

.

למבצע מנויים חדש ואטרקטיבי – 49 ש"ח לשלושה חודשים ראשונים – לחצו כאן

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook