כשנה וחצי אחרי הבחירות, הרשימה המשותפת מאותגרת מבית ומחוץ. נתניהו ממשיך לחבוט בה, התנועה האסלאמית הצפונית הוצאה מחוץ לחוק ובל"ד, שמהווה שליש מהרשימה, נמצאת בלב סערה. איימן עודה, שהבטיח להביא שיח חברתי אזרחי חדש, לא תכנן לעמוד בראש הרשימה, הוא רצה להיות חבר כנסת מהשורה, כזה שיוביל לשיח רב־תרבותי, חברתי, כלכלי שידלג מעל השיח הלאומי השולט ביחסי רוב־מיעוט. חלקים גדולים בתקשורת ובפוליטיקה הישראלית חיבקו אותו. בזירה הפוליטית הפנימית, החיבוק הזה מזיק יותר מאשר עוזר.
כדי להתמודד בבחירות נדרש עודה לתמרן בין ארבע מפלגות שונות. לכולן הדגשים אחרים. זה ניכר גם לאחר הבחירות, עם מהמורות בעבודה הפרלמנטרית בתוך הסיעה המשותפת. ענייני התנועה האסלאמית ובל"ד יצרו תקדים ביחסי הממסד עם הציבור הערבי. האיחוד שהפך את הציבור הערבי לכוח הפוליטי השלישי בגודלו בישראל, שסופג ומבליג ולא מצליח להתמודד עם האתגרים שמציבה קואליציית הימין הקיצוני שמובילים ביבי וליברמן. פעולות הממשלה שמאיימות על עתיד הציבור הערבי מאלצות את המנהיגות לתמרן כדי למנוע התנגשות חזיתית בין רשויות המדינה ואזרחיה.
בעיני כלל הציבור, לעודה יש תפקיד חברתי־שבטי חשוב; אבל בפוליטיקה, הרשימה המשותפת עלולה להיחלש אם עודה לא ילמד לעבוד כמנהיג בין מנהיגים, עם תכנית עבודה משותפת לכולם. בציבור היהודי עדיין מקשיבים לו, בציבור הערבי מתחילה הסבלנות לפקוע. בניגוד לכחלון בכולנו ולפיד ביש עתיד, כאן מדובר במשחק קבוצתי, של כל מרכיביה, תכנית שתעניק לכל מנהיגיה ייצוג הוגן. קריסת הרשימה תייצר אכזבה ברחוב הערבי ותפגע באיזון הפוליטי בישראל. חלק ניכר מהתיקון הזה הוא להתגבר על שיח הזהויות וליצר אלטרנטיבה זהותית: חברתית, כלכלית ופוליטית.
