יש הרבה דברים לקנא בהם כשמדובר במודי בר־און: הקסם האישי הנצחי, החוש הקומי החד שמקיף אותנו בצורות כאלו ואחרות כבר 30 שנה, הידע העצום, אבל יותר מכל – זו הסקרנות. משהו ברצון שלו לטרוף את העולם גם בגיל 54 מעורר קנאה והשראה כאחד. בשני העשורים האחרונים נמצא בר־און בסלון של כל חובב ספורט על תקן האיש שמבקש ללמוד על ההיסטוריה של המפעל הציוני, על עיתונות ותקשורת, על פוליטיקה ובעיקר על ספורט. ספרו לו על קבוצות רומנטיות מאיסלנד או מרומניה, כאלו שבהן החלוץ הוא גם חשמלאי והעסיין הוא גם נהג אוטובוס, ותראו את הילד שבו יוצא החוצה. איכשהו, הרעב והאהבה לספורט במובן הטהור שלו לא התעמעמו למרות הציניות והשנים על המסך, וזה בולט בעיקר לעומת הפלטפורמה.
בר־און הוא אנטיתזה מוחלטת לכל מה שהערוץ שבו הוא עובד מייצג, שריד פרהיסטורי מהימים שבהם ספורט והרומנטיזציה שלו עמדו לנגד עיניהם של קברניטיו וכוכביו. הסקרנות של בר־און נאיבית, כמעט נלעגת בעידן ה'יציעיזציה' הנוכחי, עידן שבו סימני השאלה הוחלפו מזמן בסימני קריאה והציפייה הנושנה לטוב ולמפתיע פינתה את מקומה להשחזת סכינים ולעריפת ראשים. בעולמם של הפרימואים והקופמנים, ההללים והצנציפרים, בר־און הוא גורם מפריע. אף אחד מהם לא בא לבלות וסיפורי קסם על סינדרלות מנורבגיה מעניינות להם את קצה הגונג; הם כאן כדי ללעוג ולחתוך, למוטט ולרקוד על ההריסות.
הציניקנים שבינינו יטענו כי גם בר־און עצמו לא סקרן כמו שנשקף ממסך הטלוויזיה, שהוא מגלם את דמות הצופה הלא ידען, שמתאימה כדי להשתלב בפאנל לצד 'מומחים' כמו בוני גינצבורג. אלא שגם אם זו האמת, הרי שהדמות הזאת היא הדבר היחיד שמחבר את ערוץ הספורט לימיו היפים והנאיביים, תקופה שבה המומחים היו הרבה יותר אוהדים, שגיא כהן לא ידע יותר מגווארדיולה ואבי מלר היה שדר של משחקי פרמייר ליג ולא הגרסה המודרנית והעצובה של אסף אשתר מ'הקומדי סטור'. הנכונות של מודי לשאול ולא לקבוע, לברר ולא לחרוץ, מאפשרת חיבור נדיר עם המסך עבור אחרוני הנאיביים שרוצים לחוות אירוע ספורט מתוך חדווה ולא מתוך אנטגוניזם.
יהיה מופרז לטעון שהסקרנות של בר־און מנצחת את העילגות והשטחיות סביבו. אולי אפילו הוא עצמו כבר לא מאמין באמת כשהוא מאחל "תבלו" רגע לפני שהוא שולח אותנו אל כר הדשא. אבל כמו בפרסומת המוכרת של חברת אשראי גדולה, בר־און עדיין רואה את העולם מנקודת מבט של ילד שנכנס לאצטדיון כדי לצפות במשחק הכדורגל הראשון שלו. הוא שם כדי לשאול, כדי לפעור עיניים, כדי להרגיש את האווירה בשבילנו. ואם האגרסיביות והציניות כאן להישאר, הן לפחות יצטרכו להתמודד עם כוחה של הסקרנות. וזה, למרות הכל, ניצחון קטן.
