ועדת השרים לענייני סמלים וטקסים היא בונוס קטן, שולי, בחיי היום־יום המיניסטריאליים. בדרך כלל אמון עליה שר זוטר יחסית. אבל בישראל, מה שנותנים – ייקחו. ומה שייקחו – לא פעם יקלקלו. בממשלת נתניהו השנייה (2009) העניק אביגדור ליברמן את התפקיד לשר התיירות סטס מיסז'ניקוב, במסגרת השלל הקואליציוני. ב־2012, באורח פלא, קבעה הוועדה בראשות מיסז'ניקוב את נושא טקס הדלקת המשואות ביום העצמאות: "מים, מקור החיים". בין מדליקי המשואות היה אפשר למצוא מטפלת בהידרותרפיה, תלמידת י"ב שרוצה לשרת בקורס חובלים וגם את אלכס ויז'ניצר, מקורבו של ליברמן ואז יו"ר מקורות, החשוד כיום בפלילים.
כיו"ר הוועדה הנוכחית, עוד לא ביזתה מירי רגב את תפקידה. נקודת אור, לנוכח העובדה שכל אפיזודה בכיכובה הופכת למפגן מביך. שכל אמירה שלה כמעט מגחיכה אותה; או מבזה, מסיתה ומפלגת. ושרוב צעדיה הם לטובת יחסי ציבור גרידא. בתפקידה זה הייתה אמונה על "נוהל חבצלת", טקסי הפרידה משמעון פרס והלווייתו. מעניין מה פרס, סמל האלגנטיות, איש חזון, חוכמה וספר, חשב על האישה שהפכה את "צ'כוב" למילה גסה, את הטעם הטוב לאויב, את הסובלנות לערך נקלה.
רגב בזה לתחום שעליו הופקדה. העובדה שהיא שרת התרבות, היא באחריות נתניהו, הלַחיץ מחד (רגב רצתה את משרד הרווחה, ונתניהו פחד מחיים כץ); והמזלזל בשירות הציבור מאידך (שכן התפקיד היחיד שחשוב והאדם היחיד שחשוב, זה הוא עצמו). בתקופתה הקצרה בתפקיד ייצרה יותר רעש מכל שר אחר בהיסטוריה של המשרד הזערורי, ועשתה מעט מאוד. לעתים היא נראית כבת דמותה של ליטל מעתוק מ'ארץ נהדרת', אבל כזו עם הרבה שכל ועוד יותר אמביציה. במסווה של מהפכה תרבותית מקוששת רגב קולות במרכז הליכוד. באצטלה של קיפוח וצדק חברתי היא מייצרת תסיסה, שנאה ואווירה אלימה. כל אלה נעשים בציניות מוחלטת. רגב הייתה מתאימה את עצמה באופן מושלם לכל מפלגה אחרת, אפילו מרצ. את הצהרותיה המסוכנות על הר הבית היו מחליפים דיבורי שלום. את זלזולה בתרבות וביוצרים – ציטוטי משוררים.
בחסותו של נתניהו (ורעייתו, שחנופתה של רגב אליה נושאת פרי), רגב צוברת עוצמה. היא שולחת ידיה לענייניהם של שרים אחרים ללא בושה, מתמחה ביצירת כותרות ריקות ובהשתלטות על סדר היום. אלה נעשים תמיד בווליום צורמני במיוחד. וכשהאבק מתפזר אחרי סערת רגב התורנית, אנחנו נשארים בעיקר עצובים.
רגב אכן צברה עוד פופולריות בקרב חברי הליכוד, מפלגה ששינתה פניה ושדור או שניים לפני הייתה מקיאה דמות כמוה מתוכה. האמביציה שלה בהחלט יכולה להוביל אותה גם לתפקידים רמים יותר, לא עלינו. אבל קליפתה האלימה מכסה על ריק גדול. לרגב אין תוכן, אין משנה, אין אמונות אמיתיות. ומה שעובד במרכז הליכוד, לא עובד בחיים עצמם. גם המהפכה שהיא מתיימרת להוביל אינה באמת מתקיימת. כי מירי רגב היא לוחמת ללא נשק אמיתי, ללא לוחמים, ללא תופי טם־טם (או דרבוקות, במקרה שלה), שיאגפו איתה את החברה הישראלית. היא רק אפיזודה אלימה, רועשת ועצובה במיוחד, שכל משקלה הוא בלגרום לנו לשנוא אחד את השני, ולשבור את חומות הווילה מהמטאפורה ההיא של אהוד ברק – בדרך להפיכתנו לחלק מהג'ונגל.
