את ניסיונותיו להשפיע על תפקיד היועץ המשפטי לממשלה החל ד"ר אביחי מנדלבליט עוד לפני ששמו הוזכר כמועמד לרשת את היועץ המשפטי הקודם, יהודה וינשטיין. היה זה לפני כשנה, בשלהי ימי פרשת הרפז־אשכנזי, כשסנגוריו של מנדלבליט, שהיה אחד החשודים בפרשה, שמעו מאנשי הפרקליטות על הכוונה לסגור את התיק נגדו ללא כתב אישום.
מנדלבליט לא הסתפק בסגירת התיק, וביקש לוודא שעילת הסגירה תהיה חוסר אשמה. לשם כך דרש מווינשטיין לקבלו לשימוע, שבו יוכל לשכנעו בדבר העילה הראויה לסגירת התיק. וינשטיין סירב – הליך של שימוע לפני סגירת תיק לא נודע עדיין בדברי ימי הפרקליטות – ומנדלבליט עתר נגדו לבג"ץ, עתירה שנדחתה על הסף. מעולם, אגב, לא הודה שהעמדה שנקט הייתה שגויה מבחינה משפטית. מעניין מה ישיב אם יבוא חשוד וידרוש ממנו לקבל שימוע דומה.
אף שמנדלבליט לא היה זר לזירה הציבורית, השנה החולפת הייתה בלי ספק שנת הפריצה שלו למרכז הבמה הציבורית. מי שהחזיק כבר בתפקיד הפרקליט הצבאי הראשי, ובהמשך מזכיר הממשלה העובד צמוד לראש הממשלה, שוגר השנה על ידי נתניהו ואיילת שקד לאייש את המשרה המשפטית הבכירה בישראל, המרכזת בידיה עוצמה בלתי נתפסת כמעט. אף שמועמדותו זכתה לתמיכה בלתי מסויגת גם מצד שרת המשפטים, שאינה רואה בהכרח עין בעין עם ראש הממשלה, תהליך המינוי לא היה נטול מהמורות (גילוי נאות: הח"מ ייצג בעתירה לבג"ץ נגד המינוי, וזו נדחתה פה אחד).
מנדלבליט הסתער על התפקיד, ואף שקבלת הפנים שלה זכה מצד צמרת משרד המשפטים הייתה צוננת משהו, לא היסס להתחיל ליישם את משנתו: לסייע לדרג הפוליטי בממשלה ליישם את מדיניותו, ולייעל אגב כך את השירות המשפטי שלו זוכות רשויות השלטון מצד היועצים המשפטיים הפזורים במשרדים השונים. הוא אייש את לשכת היועץ בכמה מנאמניו הוותיקים מהפרקליטות הצבאית, והזיז את אבי ליכט, שהיה המשנה הכלכלי־פיסקלי, לתפקיד משנה ראשי ליועץ, גם במטרה להוריד מעצמו את משימות הניהול השוחקות וגם כדי להחזיר לגודלם הטבעי את המשנים האחרים, שצברו משקל ציבורי מוגזם לשיטתו בקדנציה הקודמת.
כששואלים אותו מי המודל העומד לנגד עיניו, הוא לא רואה בעיניים את אליקים רובינשטיין, מני מזוז או יהודה וינשטיין, ואפילו לא את אהרן ברק ויצחק זמיר. מבחינתו יש רק יועץ משפטי לממשלה אחד ששווה להזכיר – וזהו מאיר שמגר. בעיני מנדלבליט, שמגר אינו רק היועץ המיתולוגי, אלא גם הפצ"ר המיתולוגי. זה בוודאי לא מזיק לדימוי העצמי, לראות את עצמך כצועד בנעליו של מי שבא כמוך מהפרקליטות הצבאית, והמשיך לכהונה מזהירה בעליון, לרבות כנשיא נערץ של ערכאת השיפוט הבכירה. שמגר היה יועץ חזק, שהגדיר מחדש את תפקידו היועץ, חלש על כלל השירות המשפטי הציבורי, הגדיל את משקלו הסגולי ובמקביל נמנע מלעסוק בציד פוליטיקאים, עיסוק שחלק מהבאים אחרים מזוהים עמו יותר.
**************
כמו כל היועצים הקודמים בשני העשורים האחרונים, גם מנדלבליט נכנס לתפקידו על רקע איומי המערכת הפוליטית לפצל את תפקידו, וכמו קודמיו – גם מנדלבליט התייצב נחרצות נגד יוזמת הפיצול. אך מבט מקרוב על מדיניותו המשפטית מלמד לא על שאיפות אימפריאליסטיות, למרות דיבוריו על "אקטיביזם ייעוצי", אלא על ההיפך מזה – כוונה לצמצם את תפקיד המשפטן בתהליך קבלת ההחלטות ברשויות השלטון. על פי דוקטרינת מנדלבליט, יש לחדד את המקרים שבהם יועץ משפטי, בכל דרג, מתייצב נגד מקבלי ההחלטות – ומודיע להם שהחלטתם בלתי חוקית ואינה ניתנת להגנה משפטית. אלה מקרי הקצה, הצבועים בשחור.
בכל יתר האפשרויות, המשפטן עשוי להיות בלתי מרוצה, להצביע על קשיים משפטיים שונים, אך הוא לא יעמוד בדרכם של הפוליטיקאים. "במקום שיש קשיים משפטיים בלבד", הוא בהופעה נדירה בוועדת החוקה של הכנסת, בחודש יולי, "בוודאי שהדרג המדיני רשאי לקבל כל החלטה שהוא ימצא לנכון, ואין מה לעשות, ההחלטה נמצאת בידיו".
עם גישה כזו, קשה לראות את היועץ מתייצב מול הצעות חוק פרועות מבית מדרשם של הח"כים והשרים, ומסווג אותן בקטגוריה הקיצונית, השמורה למקרים נדירים. מנדלבליט גם ויתר, במשתמע, על דרך הפעולה של קודמו וינשטיין, שהוריד מסדר היום הצעות כאלה באמצעות שיחה בארבע עיניים עם נתניהו. כעת, כשמנדלבליט מנצח על ה"בדיקה המקדימה" בנוגע לחשדות הפליליים נגד ראש הממשלה, גם אפיק הפעולה הזה, נראה לא רלוונטי. (גילוי נאות נוסף: הח"מ מייצג בעתירה הדורשת מהיועמ"ש להעביר את הבדיקה בעניין נתניהו לכדי חקירה פלילית מלאה).
בנושא הזה, של חקירת החשדות נגד נתניהו, מפגין מנדלבליט לראשונה את הבטן הרכה של כהונתו. מלכתחילה היה חשוד בקרבת יתר לבוס, קרבה שעלולה לעוות את תפיסת התפקיד הראויה למי שאוחז בהגה המשפטי. אם נתניהו חשוד בהלבנת הון, לקיחת שוחד ומי יודע מה עוד, ומנדלבליט הוא מי שנמנע מלהעביר את הבדיקה לפסים של חקירה פלילית מלאה, ועוד בניגוד לעצת גורמי המשטרה והפרקליטות שתחתיו – אין בכך כדי להפיג את החששות שליוו את כניסתו לתפקיד. נהפוך הוא.
מלבד כל אלה, איש אינו חולק על המקצועיות הגבוהה של מנדלבליט, על היותו משפטן מנוסה בעל מוח מבריק, על מזגו הנוח ועל כוונתו המוצהרת לפעול במשרד המשפטים כשחקן קבוצתי, ולא כסוליסט. הספורט האהוב עליו איננו אגרוף, כקודמו וינשטיין, אלא כדורגל, מה שמכתיב מאגר מטאפורות שונה בתכלית. הקבוצתיות הזו הכתיבה ככל הנראה את התייצבותו האוטומטית לצד אנשי הפרקליטות במאבקם מול נציבות התלונות על התביעה – מה שהביא לפרישתה של השופטת הילה גרסטל מהתפקיד; ואת החלטתו להנמיך להבות אגב חשיפת ערוץ 10 בעניין המסמך המשטרתי, שבו נאגר מידע מודיעיני על פוליטיקאים. רק זה היה חסר לו, להתחיל את הקדנציה בהתנגשות חזיתית עם לובשי המדים, גם אם אלה מדים כחולים.
נוהגים לומר שהשיטה התקשורתית, לשפוט את פועלם של יועצים משפטיים לממשלה בהתאם להחלטות שהם מקבלים בתיקי חקירה של ראשי ממשלה, אינה הוגנת. אך במקרה של מנדלבליט, גם במקרה שלו, התנהלותו בתיק זה תגלם באופן מושלם את האופן שבו הוא ממלא את תפקידו. פרשת נתניהו 2016, שטרם זכתה לכינוי תקשורתי הולם, ממחישה את הכוח וההשפעה העצומים שמרכז כעת מנדלבליט בידיו. מה יחליט לעשות בכוח עצום זה – תגלה לנו השנה הבאה.
.
צילום: אוליבייה פיטוסי, הארץ
.
למבצע מנויים אטרקטיבי וחדש – 49 ש"ח לשלושה חודשים ראשונים – לחצו כאן
