'ישראל היום', כפי שנכתב בקטגוריה 'משפיעים לרעה', פועל במתאם מוחלט עם בנימין נתניהו. שניהם נוהגים לחבוט ביריב חלש, תוך כדי שהם מציגים אותו לקהלם כאויב אכזר ומסוכן. כך נתניהו ו'ישראל היום' נוהגים ב"שמאל"; וכך הם נוהגים גם ב'ידיעות אחרונות'.
ב'ישראל היום' ודאי מתפוצצים מצחוק, בכל פעם שהם מפרסמים את הכותרת המתריסה "אימפריית הרשע של נוני מוזס". שהרי מהו הציר ז'יטון־הון־שלטון־עיתון אם לא אימפריית רשע. שלדון אדלסון יכול לקנות ולמכור את מוזס 20 פעמים לפני ארוחת הצהריים; וסקרי ה־TGI מאירים פנים. הפגיעה של 'ישראל היום' ב'ידיעות אחרונות' אינה רק במישור הכלכלי או התדמיתי, היא גם החלישה את המתחרה הגדול (ואת הענף כולו כמעט), בכל הקשור לאמות מידה עיתונאיות ויושרה עצמית.
נסו להיזכר, מתי בפעם האחרונה קבע עמוד השער של 'ידיעות' את סדר היום הציבורי? פעם, זה היה כלי הנשק התקשורתי החזק במדינה. על פיו יתיישר כל מתחרה ויעוצב כל ליין־אפ טלוויזיוני או רדיופוני. 'ידיעות' עודנו חזק, אך פחות מבעבר. ובעיקר, באיזון שבתוך השפה הפנימית שלו, נמצא היום פחות "עוצמה”, ויותר "רגש”. הרגש תמיד היה מולקולה חשובה ב־DNA של 'ידיעות', אבל משני לעומת האמירה העיתונאית.
כעת, הניסיון לשמר את שאריות ההגמוניה שלו עובר דרך מחוזות אחרים: כותרות עצובות, כותרות מתעצבנות, כותרות שמחות; הכל כדי להזכיר לעמישראל שכאן זה הבית, כאן זה הרגש. ש'ידיעות' הוא מכבי תל אביב בכדורסל, הוא נס קפה עלית, הוא שלמה ארצי. הוא הצנטרום. לעתים עוד ימרחו טקסט בועט של נחום ברנע על השער, או יביאו חשיפה חשובה; אבל בתחושה הכללית, יש כאן הרבה פחות אגרופים, והרבה יותר רצון באיזה חיבוקי טוב.
.
צילום:
.
למבצע מנויים אטרקטיבי וחדש – 49 ש"ח לשלושה חודשים ראשונים – לחצו כאן
