יובל נח הררי הוא מורה. אפשר ללמוד ממנו. למשל, לא להתייאש כאשר הלקטורית של הוצאת הספרים פוסלת את הטקסט ואתה מקבל מכתב דחייה מנומס. בסוף המכתב הם תמיד כותבים "בהצלחה". זה הדבר האחרון שהם רוצים. חמש הוצאות הספרים שדחו את 'קיצור תולדות האנושות' דופקות את הראש בקיר. הספר של הררי הוא רב המכר הגדול ביותר שהיה כאן בשנים האחרונות. ולא רק כאן. התרגומים העיפו את הראש להרבה אנשים. גם אובמה קרא, הפנים והמליץ.
מאות אלפי ישראלים קראו. מיליונים דיברו על זה. יותר מאשר בשורה חברתית/מדעית/פילוסופית חדשה – ואין שם משהו כזה – זו עדות לכמיהה עצומה לרציונליות. אין טעם להתווכח עם הספר, עם הגישה המרקסיסטית־דטרמיניסטית שבאה בלבוש חדש, עם טענות והשגות שקל מאוד לערער ולהפריך. זו אסופה של ידע מוכר, קל לעיכול, שמוגש בכלים חד־פעמיים.
גם הררי עצמו מסכים. הוא מרצה, מורה, לא הוגה דעות. הספר האחרון שלו, 'ההיסטוריה של המחר', שמשרטט את העתיד המיידי, זה שמגיע אחרי שהתגברנו על הרעב והדברנו את המגפות ואת המלחמות, מצליח קצת פחות. לך תדע מה ילד יום. לך תדע מתי תיפול עלינו שוב תקופת קרח (והיא תיפול), שתצעיד את המעצמות אל הטריטוריות החמות.
כל אלה אינם חשובים. יובל נח הררי מתפקד כמציל בבריכה הטובענית של השיח הישראלי. לא הכל זה סכסוך אתני/דתי/לאומי/היסטורי בין כמה שבטים שמיים. עוד ספר, עוד בזיקה של רציונליות, עוד כמה שיעלו על סוכות המצילים, ואולי זה יעבוד. אולי בסוף נינצל.
