נעם אומר שהוא לא חשב על זה. גם עמרי לא. "עדנה הביאה מחזה", הוא משחזר, "העלינו, וזה נהיה שלאגר". אבל נעם סמל, המנכ"ל של תיאטרון הקאמרי, לא מפספס כלום, לעולם. גם לא אז, ב־1998, כשביבי ראש ממשלה. למה לא להעלות הצגה על גבורת לוחמי הלח"י. מספיק עם פלמ"ח, פלסטינים וכל החארטה של משחקים ובוכים. 'המורדים' של עדנה מזי"א עלה יותר מאלף פעמים, אולמות מלאים, באמת להיט.
17 שנים עברו מאז. סמל הצליח לבנות לקאמרי היכל חדש, להפוך אותו לתיאטרון הגדול והמוביל בישראל, ולהביא ל־35 המחזות (ב-2,000 הצגות) מיליון מבקרים בשנה. הוא עדיין המנכ"ל. עמרי ניצן עדיין המנהל האמנותי. עדנא מזי"א עדיין מספקת להיטים. ביבי שוב ראש ממשלה. מירי רגב יושבת לו על ברז הכסף. עשרה אחוזים מהתקציב (100 מיליון שקל בשנה), מגיעים ממנה. בעולם התיאטרון – אמנות הנלחמת על חייה – זה להיות או לא להיות.
מירי רגב מכירה את חוקי המשחק. איום שנזרק למראיין במערכה הראשונה, חייב להגיע לוועדת ההקצבה לפני סוף המערכה השלישית. מי שמדברת על "פלורליזם", "פריפריה", "חלוקה שוויונית" ו"אנחנו קיבלנו 30 מנדטים", לא תסתפק בנפיחת התעמרות באיזה תיאטרון ערבי נידח. היריב האמיתי שלה הוא הקאמרי, הכי גדול, הכי מצליח, הכי לבן, הכי־הכי. הקאמרי זה נעם סמל (ועמרי ניצן), שעומד גם בראש פורום התיאטרונים. יחד הם מביאים חמישה מיליון מבקרים לכלל אולמות התיאטרון. יחד הם מקבלים מהמדינה 90 מיליון שקל. הרבה יותר אנשים מכבים ניידים באולמות החושך מאלה שמועכים בדלים על הטריבונות באצטדיונים.
רגב תצא למלחמה. אבל זו מלחמת תיאטרון. הצגה. הקאמרי לא באמת מעצבן היום. מאז 1970, כשהקאמרי נכנע לממשלה והוריד את 'מלכת האמבטיה' של חנוך לוין, לא מנסים שם בכלל להרגיז. מה רע במולייר ובצ'כוב, ב'קזבלן' וב'שיער', בחנוך לוין (המשפחתי; לא הפוליטי), במיטלפונקט, לפעמים שייקספי; הצגות טובות, עשויות היטב, מבוימות מרהיב; שחקנים נהדרים. אתה יודע מראש מה תקבל. קצת תרבות לא מזיקה לאף אחד. בתור סאטירה תמיד אפשר להעלות שוב את ברכט. נראה להם.
"נכון", סמל מסכים, "המלחמות היום הן לא כל כך על התוכן, אלא על העשייה החיצונית. למשל, איפה מציגים. ואני מציג באריאל, למה לא. בכלל", הוא מוסיף, "במקור אני מ'הציונים הכלליים'. הייתה פעם מפלגה כזאת".
ההצלחה הגדולה של הקאמרי, האולמות המלאים, הקופות, הפרסים, ההופעות בכל מקום בארץ ובכל חור בעולם (לפחות חמישה מסעות בשנה) – זה נעם. עובדה, כל שאר התיאטראות מתנדנדים, כושלים, צולעים, פושטים יד ורגל. האיש הפעלתן והמתוחכם הזה הוא אלכימאי. הוא מכיר את נוסחת הקסם שמערבבת מסחרי ואיכותי, פרטי וציבורי, מכירה ותרומות, אגו וניהול, ישן (הרבה) וחדש (מעט מדי). הוא משווק־על שלא מוותר על אף צופה, ודואג להשאיר פליירים של ההצגות בכל מקום. בלי סמל, היינו נותרים היום עם אולמות ריקים, מנהלי תיאטרון מוכים, ושרת תרבות שמורידה את המסך.
הקאמרי לא יתסיס את המדינה באיזה מחזה מעורר מחלוקות. אולי אפילו נראה מהדורה חדשה של 'המורדים', משהו על פאר תרבות המזרח או מתנחלים יפי כיפה. זה לא משנה. נעם סמל ינצח את מירי רגב. לא כל כך חשוב היום מה קורה על הבמה. מול השלטון הזה, כל אולם תיאטרון שמתמלא באנשים הוא כבר כנס של האופוזיציה.
