מה משפיע במולי שגב, בעצם? בעיקר הידיעה שיכול להיות מישהו כמו מולי שגב. כלומר, עצם העובדה שיכול להתקיים איזה מולי שגב, בלב מד מנת הפריים טיים של ערוץ 2, מוקף יצירה טלוויזיונית צהובה, צעקנית ומניפולטיבית, די בה כדי להשפיע על תודעת הענף כולו.
כי היותו של מולי שגב היא ההוכחה החותכת לכך שבמרווח הצר שבין מהדורת החדשות המרכזית ובין מהדורת החדשות המסכמת יכולה להתקיים גם טלוויזיה אחרת, יכולים להתקיים גם חיים תבוניים. ובכל פעם שמנהל תוכן נמרץ של זכיינית גוססת מתייפח בראיון על כך שהוא רק נותן לעם מה שהעם רוצה, אפשר פשוט לומר לו "מולי שגב" וללגום את דמעותיו בזלזול מתנשא.
בגיל 31 מונה שגב לתפקיד רב העוצמה של מנהל התכניות בשידורי קשת. עם להיטים כמו 'רק בישראל' ו'כוכב נולד' על חגורת חליפת המנהלים שלו, אחרי שטיפח ועיצב גם להיטי קאלט כמו 'מ.ק 22' ו'יחסים מסוכנים', הוא יכול היה להפוך בקלות לעוד פרח זכיינים ניהולי, שעוטף בידור זול בשפה תאגידית ואומר דברים כמו: "זה תיעוד חשוב של הישראליות" על סרטון יוטיוב שבו כלב כופה עצמו על חתול. זה קורה לטובים ביותר.
בתעשיית הטלוויזיה, כמו בכל צומת מרכזית של הציבוריות, כוח מוביל בדרך כלל לעוד כוח. מי שאינו מצליח לצבור עוד כוח, מוצא את עצמו על מפתן הדלת החוצה. מעט מאוד אנשים מוותרים מרצונם על עמדות השפעה ונשארים במשחק. מולי שגב ויתר. מולי שגב לא רק נשאר במשחק, הוא הגדיר מחדש את חוקיו. פתאום התברר, אי שם באמצע העשור הקודם, שגם תכנית מערכונים שמאלנית או דרמה קומית מושקעת יכולות להיות פצצות רייטינג. מי היה מאמין.
במקום לשלוט ביד רמה בלוח השידורים כולו, בחר מולי שגב לפני כעשור להתרכז ב'ארץ נהדרת' ובהפקות מקור איכותיות כמו 'אמא'לה' ו'מסודרים'. הוא נהנה מאז ממעמד מעורר קנאה, מין בית הפקה פרטי של איש אחד תחת המטריה החזקה של קשת. זה בטח מעט פחות קסום ממה שזה נשמע על הנייר, אבל מאפשר לו לעשות דבר נדיר ביותר בנוף הטלוויזיוני המקומי: לשמור על אינטגריטי יצירתי.
'ארץ נהדרת', הבייבי הפרטית שלו, היא כעת התכנית הכי חשובה בערוץ 2 (בעיקר בעונתה האחרונה האמיצה), אחד המקומות היחידים בפריים־טיים שבו תיתקלו בביקורת חריפה כלפי השלטון וההון. ההשוואה הנפוצה ל'סאטרדיי נייט לייב' עושה לה עוול, כי בניגוד למוסד הקומי מאמריקה, 'ארץ נהדרת' היא תכנית שמצליחה ומשגשגת כנגד כל הסיכויים, בניגוד לכל מה שלימדו אתכם על טלוויזיה מסחרית בישראל. הנס הסאטירי הזה ממשיך להתרחש בעיקר בזכותו.
גם מחוץ לחייו המקצועיים וממש כמו תכנית המערכונים שלו, שגב לא מפחד לנקוט עמדה פוליטית ברורה, לצאת להגנתה של אורנה בנאי כשהציבור מבצע בה פייסבוק־לינץ', לתקוף ברהיטות אנשי ציבור בכירים. וראו זה פלא: הוא נשאר בחיים. יותר מכך, חפשו טינופים מקצועיים או ביקורות קשות על שגב. שיהיה לכם בהצלחה עם זה. כי אין.
קוראים לזה "אידיאל", והנה הוא מציב אותו: כל מי שעושה טלוויזיה בישראל יודע היום שאפשר לצעוד בדרך הבטוחה של הקריירה בתחום, עם המניפולציות ועם השקרים בנפשו ועם כל התחלואים הנלווים לכך, אבל הוא יכול גם לנסות ולהיות קצת מולי שגב. למעשה, דווקא במצבה העגום הנוכחי של תעשיית הטלוויזיה הקורסת, היא צריכה עוד מולי שגבים יותר מכל דבר אחר. לא ברור איפה מוצאים כאלה, אבל תמיד אפשר לשאול את מולי שגב, אולי הוא מכיר מישהו.
.
צילום: תומר אפלבאום, 'הארץ'
.
לחצו כאן ותוכלו לקבל את "גיליון המשפיעים" של 'ליברל' במתנה עד הבית
