את המעמד הבכיר שלו ליד ראש הממשלה בנימין נתניהו, תפס ישראל כ"ץ בתנועת מלקחיים: הוא הקים את כוחו בליכוד בהתמדה, עד שהפך לאיש החזק במפלגה. במקביל, בנה מחדש ושיפר את תשתיות התחבורה במדינה ופרץ עם פרויקטים אדירים, שעד לקדנציה שלו כשר התחבורה נראו חסרי סיכוי. הדברים קשורים זה בזה. האחד ממנף את השני. ללא הכוח התנועתי, ההשפעה של כ"ץ בממשלה הייתה פחותה. ללא ההישגים בתחבורה, הכוח שלו בליכוד לא היה משמעותי כל כך כפי שהוא היום; ואולי לא היו מזכירים אותו בטבעיות כמועמד רציני להנהיג את התנועה אחרי נתניהו.
הוא כבר לא הדור הצעיר במפלגה. החודש יציין 60 סתווים להולדתו. וכבר נדמה שהוא כאן מאז ומעולם. כ"ץ החשיב תמיד את הכוח הפוליטי ואת המעמד המפלגתי, אף שהפעילות הנמרצת הזו איימה להדביק לו דימוי נצחי של עסקן. אין מי שמכיר כמוהו את מנגנון הליכוד, את הדינמיקה בתנועה הזו ואת הנפשות הפועלות. כפי שחשוב לו להיות שר בכיר בממשלה, כך חשוב לו להיות שר בכיר בליכוד. במאבק שניהל על תפקיד יו"ר מזכירות הליכוד מול ח"כ מירי רגב לפני כשנתיים, השקיע מאמצים והשפעה לא פחותים מאלה שהשקיע בקרב על התיקים בממשלה הנוכחית. כ"ץ, כדרכו, ניצח בשתי הגזרות.
בפריימריס האחרונים לרשימת הליכוד, בדצמבר שנה שעברה, תפס את המקום השלישי, אחרי גלעד ארדן האמביציוזי ויולי אדלשטיין חסר המתנגדים. כ"ץ גם סייע לנתניהו להעביר כמה מן המועמדים שרצה. אחרי מערכת יחסים שידעה הרבה עליות ומורדות, נתניהו הבין כי הוא לא יכול להזיז מהלכים פוליטיים ללא כ"ץ. בינואר האחרון, למשל, ביקש ממנו נתניהו לעזור לו להעביר בליכוד הסכם איחוד שרקם עם הבית היהודי. כ"ץ חשש משחזור הרפתקת האיחוד הכושלת עם אביגדור ליברמן וישראל ביתנו והטיל וטו. נתניהו נסוג, והרעיון נפל יום אחד לפני שהוגשו הרשימות לוועדת הבחירות.
נתניהו למד להעריך את הכוח והיעילות של כ"ץ, בעיקר אחרי שנחל אכזבה גדולה ממקורבו לשעבר גדעון סער, שבינתיים לקח פסק זמן פעיל מהפוליטיקה. הוא התחייב להעניק לכ"ץ את אחד משלושת התיקים הבכירים, ו(שוב) לא עמד בהבטחתו. על תיק האוצר שהולך לכחלון, שמע כ"ץ כמו כולם, מהצהרה של נתניהו ערב הבחירות. תיק החוץ גם ירד מהפרק, אבל כ"ץ לא מוכן לוותר לאיש ממפלגתו על התיק הזה – ולכן נתניהו מחזיק אותו. בינתיים פיצה אותו האחרון בתוספת מגונדרת – המשרד לענייני מודיעין, מה שמכניס אותו למעגל האינטימי של שותפי הסוד, בעל זכות הצבעה בקבינט.
הוא תגרן לא קטן; וככל פוליטיקאי כמעט, המילה הראשונה במילונו היא "אני". אבל גם עם המגבלות האלה, כ"ץ עלה על הכביש המהיר, כמו אלה שהוא סולל ברחבי הארץ. הוא משתמש אמנם בכוח ההשפעה כדי להשיג תקציבי עתק למשרדו, אבל משכיל ללכת על מיזמים לאומיים ורפורמות חסרי תקדים (כביש ירושלים–תל־אביב, רכבת ירושלים–תל־אביב, נמלי הים החדשים, הרכבת הקלה ועוד), ומוכיח שיש לו חזון לטווח ארוך ודבקות במשימה. בליכוד, כ"ץ מחזיק היום בהשפעה פוליטית וציבורית ששנייה רק לנתניהו. הרכבת הקלה בגוש דן הייתה קפיצת מדרגה נוספת בגלל היקף הפרויקט, המיקוד הציבורי והיכולת להוציא לדרך מיזם שהיה תקוע עשרות שנים, למרות ניסיונות ולחצים של הרגע האחרון (כמו זה של השר ארדן, ראו הרחבה בקטגוריית "לא משפיעים"), שנרמסו תחת גלגלי הדחפורים.
וזוהי תמצית נוסחת ההשפעה, על שני גלגלים: כ"ץ שילב בין כוח מפלגתי לכוח אישי, והצליח להרים משרד ממשלתי לא אטרקטיבי, למקסם את כוחו ממנו ולשדרג את מעמדו האישי. על הדרך, הוא הצליח לפצח את סוד ההשפעה על נתניהו: כוח, כוח ועוד כוח.
.
רוצים לדעת מי עוד נמצא ברשימת הישראלים הכי משפיעים? לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של 'ליברל' במתנה עד הבית.
