כל ילד רוצה להיות כמו אבא. וכשהוא מתבגר, הוא פוסע באחת משתי הדרכים שדמות האב מתווה לו. או שהוא מביט כל הזמן לאחור, לקבל אישור או חיבוק, או שהוא נמלט על נפשו. הכול, רק לא להיות הוא. יאיר לפיד הוא גם וגם, באמצע. הוא הלך בעקבות אבא לעיתונות, והצליח שם לא פחות ממנו. הוא כתב ספרים ומחזות. והוא הוביל, בדיוק כמו אבא, מפלגת מרכז.
בהופעה הראשונה של יאיר בפוליטיקה, 'יש עתיד' האפילה על 'שינוי' של טומי. 19 מנדטים, מול 15 של 'שינוי'. טומי קיבל את המנדטים האלה במערכת הבחירות השנייה שלו, שנתנו לו את משרד המשפטים אצל שרון. במהלך הקדנציה, בגלל סכסוכי תקציב, פוטר. הוא ומפלגתו דעכו. כשיאיר נקלע לסיטואציה משוחזרת כמעט ופוטר על ידי נתניהו, הוא התחלחל מול הראי. נעשיתי אבא, בדיוק אותו דבר. כמו בסרטון ההתאגרפות הידוע, הוא נותר על הקרשים, חבוט, מוכה, מושא ללעג, בדיחת התקשורת. מי יצביע בשבילו?
אבל לפיד הוא לא אבא. הוא אופוזיציונר יעיל וקמפיינר מבריק. 11 המנדטים שקיבל היו הפתעה לפרשנים, לא לקהל העצום שמילא ערב אחרי ערב את האולמות. הם באו לראות ולשמוע את האיש שהבטיח לעבוד בשבילם. והם הצביעו עבורו.
טומי היה שחמטאי, מתוחכם ובוטה, משכיל וידען, עם פה של מוכר חמוצים שיכור. יאיר הוא מתאגרף, מהיר תגובה, אוטו-דידקט בשטחים מסוימים ופולמוסן מעולה. יש לו ביצים, להתאגרף מול אלוף הארץ, לעזוב את כוכבות הטלוויזיה, להקים מפלגה, להתחבר לאח עם הכיפה מהבית היהודי. בעזות מצח עולצת של מנצחים, הראו לנתניהו את פלאי האנטומיה הסודית של הדגים. עד שביבי לימד את הלקח. משרד האוצר היה המתנה המורעלת הראשונה, הפיטורים הקינוח.
הוא לא מתאייד. להפך, ליד הרצוג הוא זוהר. ועכשיו הוא משקם את ההצהרה שבאה מצדו מוקדם מדי, בסיבוב הקודם: הוא רוצה ומתכוון להתמודד לראשות הממשלה. וכשהוא פותח את הפה, תמיד יש מיקרופון ומצלמה שמעבירים את המסר. העניין שהוא מעורר אמיתי. פעמיים כבר הפתיע. פעם כשנסק לשמים, פעם כשלא מת בבחירות. אולי יפתיע שוב. זה יקרה רק אם ישתחרר מהעבר. מהשמרנות הטבעית שלו, ומהמורשת המשפחתית. טומי הפוליטי נולד במרכז הישן, בציונים הכלליים, וראה איך המפלגה ההיא נספגה ונעלמה בתוך הליכוד לבסוף. למרכז אין פה, טומי אמר, ולי, כמו שכולם יודעים, דווקא יש. זה היה הנימוק האידיאולוגי. הטיעון האסטרטגי היה פשוט. בישראל, שבה לשום גוש אין רוב מספרי, המרכז קובע את השלטון. האמצע הוא המלך.
זה נכון באופן חלקי. האמצע מכריע, אבל לא באמצעות מפלגות מרכז. אלה תמיד נמוגות. המרכז מכריע כאשר בוחרים 'רכים' של אחד משני הגושים מגלים מכנה משותף מספיק רחב עם המועמד של הצד השני. ככה ניצח רבין, כך ברק. אריק שרון, אסטרטג צבאי ופוליטי חד־פעמי, הבין את זה ובנה את 'קדימה' שלו ממנהיגי האמצע, גם של הליכוד וגם של העבודה.
יאיר לפיד מצויד ב'כריזמת ביבי'. מראה מצודד, יכולת ביטוי, יציקת רעיונות מורכבים לסיסמאות קליטות. הוא מתקשר לא פחות טוב ממנו בשיחה, וטוב ממנו בכתב. הכריזמה שלו פועלת במרחבי רעננה ורמת השרון; במזנון הכנסת פחות. כדי להגיע למעלה, הוא מוכרח לוותר על המונח 'מפלגת מרכז', ולכונן גוש. לא קל. הוא זקוק לגנרלים, ראשי מפלגות אחרות שיסכימו לקבל את המנהיגות שלו. בלעדיהם, לפיד ימשיך לצעוד בנעלי אביו. בדרך לשום מקום.
.
צילום: עופר וקנין, 'הארץ'
.
לחצו כאן ותוכלו לקבל את "גיליון המשפיעים" של 'ליברל' במתנה עד הבית.
