כמעט כל פוליטיקאי רוצה להיות ראש ממשלה. מעטים מהם מעזים לחלום על זה. מאלה, בודדים יכולים באמת לעלות למקצה הגמר. אם, אם הכול מסתדר, אם הלא־צפוי ריחם ופסח עליהם, אם הם לא מועדים באיזו שטות לא נסלחת. גדעון סער נמצא שם.
זו הסיבה, כמובן, שהוא לקח "פסק זמן". וזו בדיוק גם הסיבה שהוא לא פרש מהליכוד. הוא מתכונן, הוא מתכנן, הוא מחושב, תמיד היה. לפני 16 שנים התחיל בתור מזכיר הממשלה של נתניהו. לפני שנה, אחרי שנבחר (שוב) למקום הראשון ברשימת הליכוד, הלך הביתה. צריך להכיר את נתניהו כמוהו, כדי להבין שזה היה מהלך נכון. מנהיג הליכוד עושה מעשה דאעש לראשים המתרוממים לידו; מבריח אותם, כמו אביגדור ליברמן ומשה כחלון, או מועך אותם. זוכרים את גלעד ארדן, השר לענייני משהו? פעם, לפני נצח של שנה, הוא הצטייר כיורש אפשרי. ארדן או סער, אמרו. אחרי הבחירות, ביבי ייבש אותו ותלה על החבל ליד שאר הסמרטוטים.
סער יחזור. המועד: כחצי שנה לפני הבחירות הבאות, על פי הערכתנו. מתי הן יהיו? בחוגים הפוליטיים מעריכים שהשעון יתחיל לספור לאחור רק לקראת תקציב 2017. השאלה הגדולה, מבחינת סער, היא לא רק מתי הוא חוזר, אלא איך. ובעיקר, לאן. אין שום ספק שנתניהו רץ לכהונה נוספת, החמישית שלו. סער יתקשה מאוד להתמודד מולו בתוך הליכוד. זה לא העבודה/המערך/מפא"י, שמחליפים כל יומיים את המנהיג. בליכוד, בכל גלגוליו, היו רק ארבעה מנהיגים מאז קום המדינה. סער יוכל כמובן לחזור למקום הראשון ברשימת הליכוד, אבל לחסל את המנהיג? זו כבר אופרה אחרת.
אינסטינקט העריפה של סגול השיער לא קטן עם השנים. הפרנויה רק גדלה. גדעון סער, פעם גדעון סרצ'נסקי, לא יהפוך לגדעון שטייניץ. לא יצמח לו זנבנב של פודל. הוא גם לא בוגי, נאמן תמיד וחשוד תמיד, כמו כל קיבוצניק שהגיע בטעות למצודת זאב. אם הליכוד שוב ינצח, ביבי יתקע את סער כמו שאייד את ארדן.
סער תייג את עצמו במיומנות מרשימה כפטריוט עיקש וגם כליכודניק נאור, כזה שמצביעי המפלגה גאים בו, אבל אנשי המחנה הנגדי יכולים לעכל, אפילו להצביע עבורו. מין דב חנין, במהופך. זה לא פשוט. אתה חייב להראות לבוחרי הליבה שלך שאתה משלהם, לא עוד איזה דן מרידור מתייפייף, אבל גם להקרין לכל השאר שאתה לא נציג הפמיליה; שאתה מהיציע הנכון; שברגע האמת (הסכם עם הפלסטינים, דת ומדינה, עצמאות בית המשפט) תעשה מה שצריך.
אפשר להתחיל להתכנס. עובדה מספר אחת: גדעון סער חוזר למגרש. עובדה מספר שתיים: סער יודע, בוודאות מוחלטת, שאם הליכוד של ביבי מנצח, הוא הולך להתייבש על הכיסאות הרחוקים בשולחן הממשלה. ישנו פתרון שמתחשב בשתי הנחות היסוד האלה: אם כחלון יכול, אם לפיד הצליח, למה לא סער. לבד. יש בזה היגיון גם אסטרטגי, גם רעיוני. הליכוד זז ימינה, למקום שהוא פחות ופחות נוח להרבה מאוד מצביעים שלו. תחשבו על אוהדים שהפסיקו להגיע לאצטדיון טדי. סער הוא ליכודניק, אבל פתוח. הוא משפטן, וכמו בגין, חרד לשלטון החוק. הוא חילוני, ולא זולל דתיים. כחלון לא יכול להיות ראש ממשלה. אין לו את האישיות הזו. לפיד יתקשה מאוד, בגלל המיצוב שבו התקבע. מפלגה של סער, מפלגת מרכז־ימין מתון, יכולה להיות המפלגה השלישית או השנייה בגודלה. סער מצטיין בחיבורים פוליטיים. משיתופי פעולה בין קואליציה לאופוזיציה ועד קירבה בולטת לסיעות החרדיות. הוא יוכל להוביל את לפיד, את כחלון, את ליברמן, את המחנה הציוני ואת הדתיים. יחד, יהיה להם רוב.
אם נתניהו לא יאבד מכוחו, הליכה עצמאית זו האופציה ההגיונית של סער. ואסור להכריז על זה מוקדם מדי. בינתיים, פסק זמן. בינתיים.
.
צילום: מיכל פתאל, 'הארץ'
.
לחצו כאן ותוכלו לקבל את "גיליון המשפיעים" של 'ליברל' במתנה עד הבית.
