לקראת סוף 2014 מלאו אתרי הכדורגל המובילים באירופה, כולל זה הרשמי של אופ"א, בכתבות על כריס ונבלס. הקַשָר של אבריסטווית' טאון מהליגה הוולשית הוכתר כסנסציה הגדולה של אירופה עם יחס שערים למשחק שעבר באותה תקופה את זה של כריסטיאנו רונאלדו. בתחתית כל אחת מאותן כתבות שהיללו את הקשר האלמוני והחצי־מקצועני בן ה־30, הופיעו בעלי יחסי שערים מובילים נוספים ביבשת. סרחיו אגוארו היה שם, ליאונל מסי וגם אחד, ערן זהבי – האיש שרק הרחקה הזויה בדרבי שבו הותקף על ידי אוהד, מנעה ממנו להמשיך את רצף של 17 שערים ב־17 משחקים. ממוצע השערים של זהבי בשלוש השנים שלו בליגת העל משאיר אבק לונבלס, אבל זה לא העיקר. 54 השערים שכבש ונבלס בשלוש העונות האחרונות הסתכמו ב־0 תארים לקבוצתו. 77 השערים של זהבי שווים 3 אליפויות, גביע טוטו וגביע מדינה. וזה עוד לפני שדיברנו על שער האליפות של הפועל תל־אביב עמוק בתוספת הזמן של המשחק האחרון של עונת 2009/10, על הצמד בבאזל (כולל אחד בדקה ה־96) ועל השער שהעלה את מכבי לשלב הבתים בליגת האלופות.
אולי זאת בעצם נקודת הפתיחה הטובה ביותר לדיון המחודש על זהבי, השחקן שכבר נאמר עליו הכול בשנים האחרונות. ערן זהבי הוא לא אתלט מדהים, יש הרבה שחקנים מהירים ממנו בליגת העל, ואפילו עוצמת הבעיטה שלו לא יוצאת דופן. מה שהופך את זהבי לכל כך הרבה יותר טוב משחקנים ישראלים אחרים היא המנטליות. זהבי הוא לפני הכול קילר, חסר פשרות וחסר רחמים. התכונה הלכאורה פשוטה הזאת היא תמצית הכישלון של הספורט הישראלי לדורותיו; זו שגורמת לנו למסור במקום לבעוט, להחמיץ את ההזדמנות האחת שהגנת היריב מעניקה, להחליק ברגע הלא נכון בהגנה, להכשיל שחקן במקום הלא נכון. ערן זהבי שייך לסוג השני, קר הרוח, ממוקד המטרה, חסר הפחד, זה שחותר להכריע את היריב בהזדמנות הראשונה שתתגלה; תכונות שהכדורגל הישראלי פוגש אצל יריבותיו האירופיות.
קילריות בקליבר הזה, בנחישות הזאת, עם הדרייב הבלתי מתפשר הזה לנצח, נראתה במחזותינו רק אצל מכבי תל־אביב של שמעון מזרחי בגדולתו. זו גם הסיבה שזהבי מרגיש כל כך בנוח על כס המלכות של הכדורגל הישראלי. זה לא שחוכמת המשחק, הטכניקה והתנועה הבלתי פוסקת שלו לא מספיקה כדי להצליח גם מעבר לים, אבל זאת הבעיה עם קילרים: הם לא מסתפקים בלהיות בורג במערכת. הם רוצים להיות המנוע. שלושה מאמנים זרים שונים (ועכשיו הרביעי) בנו את שיטת המשחק שלהם סביב זהבי, מנסים לרתום כל משאב כדי לאפשר לו להיות אפקטיבי כמה שיותר. כולם הגיעו לכאן עם תובנות ושיטות משחק אירופיות, ועם קריירות מרשימות כשחקנים מובילים; אבל הספיק להם אימון אחד כדי להבין את המתכון להצלחה.
זהבי, אם תרצו, הוא סמל ההתפכחות של הכדורגל הישראלי מהפנטזיות של עצמו. במשך שנים התפתחה אצלנו האמונה שיותר שחקנים ישראלים באירופה יהפכו אותם ואת הכדורגל שלנו לטובים יותר. הקונספציה הזאת התנפצה לרסיסים. ליגת העל של היום חלשה יותר מזו של העשור הקודם. נבחרת ישראל חלשה הרבה יותר מזו של תחילת שנות האלפיים. אין שחקן ישראלי בליגה האנגלית, הספרדית או הגרמנית. החלום לתקן את המנטליות הישראלית בעזרת הכוונה אירופית נכשל. זהבי הוא הליגיונר האיכותי הראשון ששב לישראל בשיאו, עם אלטרנטיבה אמיתית ביד, והבחירה שלו ברורה. עדיף מיליון יורו ומעמד של פרנצ'ייז פלייר בבלומפילד מרבע מיליון דולר ו־25 דקות כמחליף בחימנסטיק מהליגה השנייה בספרד. בפרפרזה על הבון־טון הפוליטי בישראל: זהבי לא מתנצל ולא מתנחמד, לא משחק בשביל הסמל ולא חי משבת לשבת. היום הוא כאן כי כאן זה נוח. ומחר? הוא יכול לעשות לברון ג'יימס ולקחת את הכישרון שלו למקום אחר, אם רק ירצה.
