fbpx

משפיעים 2015 > ספורט > אורי אלון ואלונה ברקת

0

משק כנפי הפרפר התרחש ב־21 ביוני 1959, כשפעוט בלונדיני בשם תומס נולד באוגדן, יוטה. באותה שנה הפכה מכבי תל־אביב לישראלית הראשונה בגביע אירופה לאלופות, עם אגדות כמו רלף קליין ותנחום כהן־מינץ. בינתיים צמח תומס לגובה שני מטרים ושמונה סנטימטרים, נבחר בסיבוב הראשון של דראפט האן־בי־איי, הצטיין באחד ממשחקי האולסטאר, ובשלהי הקריירה לבש את מדיה הצהובים־כחולים של אלופת ישראל הנצחית.

קשה למצוא אוהד מכבי שחצה את גיל 30 ובמוחו לא מקועקע הנתון הסטטיסטי הנדיר של אותו תומס, ובשמו המלא טום צ'יימברס – 0 מ־14 זריקות מהשדה במשחק מול ברצלונה. אבל ישנו עוד זיכרון, לכאורה זניח, בעניינו: הנפיל שהגיע לארץ בקול תרועה לא ביצע את הוראת המאמן – לעצור את השחקן היריב בעבירה – ואִפשר לעדי גורדון, מאה ושמונים סנטימטרים ביום טוב, לקלוע מעליו, מעל ידיו המונפות, מעל תקרת האולם, מעל מושבו של האל הצהוב, את סל הניצחון שהביא את הגביע הראשון אי פעם של הפועל ירושלים.

שנה לאחר מכן, ב־1997, שוב פגשה ירושלים בגמר הגביע את מכבי תל־אביב. הפעם גורדון נתן הצגה בלתי נשכחת ופירק את הצהובים בדרך לזכייה נוספת. באותה שנה נעשתה היסטוריה ישראלית גם על הדשא: סיאד חלילוביץ' הגביה, ג'ובאני רוסו התרומם לחצי מספרת, והמאמן אלי גוטמן חגג עם עוד כמה שחקנים ישראלים בינוניים וסבירים כמו אורן סגרון, שמעון ביטון ולירון בסיס את הגביע הראשון בתולדות הפועל באר־שבע; על חשבון מכבי תל־אביב, כמובן.

הרגעים הספורטיביים האלה אולי הצליחו לכרסם בהגמוניה המכביסטית, אבל לטווח הארוך הם רק סייעו למיתוס הצהוב להיות גדול יותר, גבוה יותר וחזק יותר. מנקודת מבט מכביסטית, מישהו בסך הכול הניח אבן על מסילת הרכבת לגלגלי הקטר השועט, וזהו, בשנה הבאה הכול ישוב לקדמותו. המנטרה של עדי גורדון, "יש בי אהבה והיא תנצח", הספיקה לשני גביעים ברצף, אבל בשורה התחתונה הייתה שם אהבה והיא הפסידה. המספרת של ג'ובאני רוסו בגמר הגביע התבררה כשלב בדרכה של הקבוצה מהנגב לעבר ליגת המשנה.

אחרי אותה שנה ההיסטוריה לא השתנתה. הלוחות הטקטוניים נותרו במקומם. האטמוספירה לא סבלה מבריחת גזים משמעותית. הפרפר מת.

עכשיו מנסים לבצע בפרפר פעולות החייאה. על הפרקט עומד אורי אלון, אחד שעזר לגוגל לחפש ולטוויטר למצוא. מאז שרכש את הפועל ירושלים הוא לא מפסיק להשקיע. הלוזריות מהאולם במלחה הוחלפה בווינריות של הארנה. בכירי שחקני ישראל כבר לא עומדים בתור על הזכות לחמם את הספסל במכבי, אלא עולים לירושלים. ויש אליפות היסטורית טרייה.

על הדשא עומדת אשת העסקים אלונה ברקת. מאז שרכשה את הפועל באר־שבע היא לא מפסיקה להשקיע. אצטדיון וסרמיל המיושן פינה את מקומו למתקן אירופי. מחלקות הילדים והנוער מקבלות תמיכה ותשומת לב. שחקנים ישראלים מתפתים לחזור מאירופה לנגב.

אורי אלון ואלונה ברקת רוצים להוות אלטרנטיבה למכביזם. אלא שמדובר באלטרנטיבה מדומה, חיקוי חיוור לכל מה שטוב, ולפעמים גם רע, במועדון המפואר בישראל. את מה שבנו המכבים במשך עשרות שנים, מנסים כעת אלון ואלונה להקים תוך כמה שנים. אבל המושג "בנייה לטווח ארוך" אינו מדגדג אפילו את היבלות של הקשישים בצהוב, כיוון שבבסיסו הוא עוסק בבניית קבוצה מצליחה ובהבלחות מקריות, לא בשורשים של מועדון עתיר מסורת ותהילה. נכון לעכשיו, אנחנו נמצאים עדיין בעמודים הראשונים של הסיפורים שכותבים אלון ואלונה. הבשורה הטובה היא שהפרפר לא מת. הבשורה הרעה היא שהוא עדיין לא באמת השיק את כנפיו. למעשה, הוא עדיין גולם.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook