הבעיה הראשונה של יצחק (בוז'י) הרצוג היא שאין לו דעה נחרצת בשום נושא. הבעיה השנייה היא שהוא רוצה להיות בסדר עם כולם. הבעיה השלישית, היא שהוא מבקש להיות לפעמים ימני יותר מנתניהו, שאותו הוא מבקש להחליף. וזו רק רשימה חלקית. התוצאה הכללית היא קשה. הרצוג אמנם ראש האופוזיציה, אבל בתוקף המגבלות והבעיות הללו הוא נראה ונשמע כמי שרק מחכה לרגע שבו יוכל לקפוץ לממשלה ולהתיישב על הכיסא שמחכה לו במשרד החוץ. כך לא מפילים ממשלה, כמובן, גם אם היא נשענת על 61 חברי כנסת.
הרבה מאיתנו אולי שכחו, אבל בנאום שנשא הרצוג במוצאי יום הבחירות, ב־17 במרס, אחרי שהתפרסמו הסקרים, הוא הודיע שהקים צוות משא ומתן קואליציוני, משל היה ראש הממשלה הנבחר, ולא המפסיד בבחירות. נדמה שהרצוג עדיין לא השתחרר מהאשליה הזו, ולפני שהוא משחרר מילה ביקורתית אחת על מישהו – הוא חושב פעמיים על עתיד היחסים איתו. כך זה עם נתניהו, שאיתו ישב לשיחות על הקמת ממשלת אחדות; עם החרדים, שהבטיחו שיתמכו בו לראשות הממשלה ומכרו אותו בזול; ועם משה כחלון, שנחשב שותף פוטנציאלי שלא כדאי לריב איתו.
באמצע הדרך בא גם הסרט של ענת גורן. זו הייתה חשיפה, שלא לומר התערטלות, שממנה הרצוג יצא בדרך כלל רע: אדם לחוץ, שחבורה של יועצים מסובבים אותו, לפעמים בכחש; הוא מאבד שליטה על האירועים וגם אם הוא מאתר שגיאות וליקויים, הוא לא מצליח לתקן אותם. לפעמים, מתברר, הוא גם מאבד פרופורציות. פרצוף עקום של ציפי לבני הפך אצלו ל"משבר, שאני עסוק בו כבר ארבע שעות". מי שיתמודד בעתיד מול הרצוג יקבל במתנה קמפיין נגטיבי מן המוכן.
וכך, מי שלא ברור ובהיר ומציג היסוס, גם אם הוא משנה אוקטבה קולית וסגנון התבטאות, סופו שהוא הולך לאיבוד בוואקום האופוזיציוני, שעליו משתלטים אנשים תוקפניים ונחרצים הרבה יותר, דוגמת יאיר לפיד ואביגדור ליברמן. אלה, גונבים ליו"ר האופוזיציה את ההצגה. כל נאום של לפיד מושך תשומת לב, וכל מסיבת עיתונאים של ליברמן הופכת לדרמה תקשורתית. אפילו החברים בעבודה, שלי יחימוביץ', איתן כבל והאחרים נשמעים לפעמים אופוזיציוניים, משוחררים ובוטים הרבה יותר, ולך תדע אם הרצוג לא מתקשר אליהם אחרי ראיונות רדיופוניים ומבקש מהם למתן קצת את העסק, כי מי יודע מה צופן העתיד המשותף.
אולי זו התסמונת הידועה של ראשי מפלגת העבודה אחרי הפסד. כזו שמיד שמה אותם בעמדה של חוסר השפעה, ושל מאבק מר בטרם ינסו לכרות במהרה את ראשם. כי הרצוג, בדרכו, עדיין נחשב לפוליטיקאי טוב ויעיל; מי שהצליח לבנות מנהיגות יציבה יחסית, צעד אחר צעד, וברגע האמת להשתלט בפריימריס על מפלגת העבודה. אי אפשר לזלזל גם בהישג שהביא בבחירות, 24 מנדטים, אחרי חיבור מעורר מחלקות ומדנים עם ציפי לבני, שלא מזמן הייתה שרת המשפטים ונושאת דברו של נתניהו (ואולי עוד תפרק להרצוג את המערכת ותחזור לשם. מי יודע).
העבודה היא מפלגה שאוכלת את ראשיה. רק שמעון פרס הצליח להחזיק שם מעמד לאורך זמן. לפי חוקת המפלגה חייבים להתקיים פריימריס חדשים לראשות העבודה בתוך חצי שנה. לפי שעה, הרצוג שורד יפה ויודע להחזיק ולפייס את מי שצריך. בינתיים איש לא קורא תיגר על מנהיגותו (רון חולדאי, שלי יחימוביץ', עמיר פרץ או גבי אשכנזי לא אמרו עדיין מילה); אמנם אפילו חלק ממקורביו כבר אינם נאמנים לו, והמפלגה כולה נראית כאסופה של לוויינים עצמאיים, אבל עדיין יש לו סיכוי גבוה יותר משל אחרים לנצח את הפריימריס הבאים. לחזור להיות משפיע באמת? זו כבר אופרה אחרת.
–
- יצחק (בוז'י) הרצוג עוזב את הכנסת לטובת הסוכנות היהודית // ריאיון מאת נחמה דואק
- הפרדה, יוזמה אזורית – ולבסוף פתרון // מאת יצחק הרצוג // טור מיוחד לליברל
- המנוע השקט של בוז'י // פרופיל: יצחק הרצוג // מאת רונית ורדי
