אנחנו גרים בבתים שנבנו לפני עשורים. אנחנו טסים באותם מטוסים שבהם יצאו ההורים שלנו לירח הדבש. המכונית עובדת על עיקרון דומה כמו לפני מאה שנה. אנחנו בוהים באותו מסך טלוויזיה כמו שעושים כבר דורות. אבל רק שם, מול הסרט או הסדרה, אנחנו מתוודעים לתהפוכות הזמן. זה ישר קופץ: יש או אין להם נייד. וגם, זה סמארטפון, או משהו מימי הביניים.
התקשורת היא המהפכה הגדולה של המאה ה־21. שר תקשורת (כשכבר מתקיים התפקיד הזה, שהיה אמור להתבטל מזמן) היה אמור להתייחס אליה. לעסוק בסלילת הנתיבים החדשים, לפקח שם על התנועה, למנוע התנגשויות, לדאוג שהברונים השודדים לא ישתלטו על כל הטריטוריה החדשה. שר תקשורת צריך גם לדאוג שהדרכים החדשות לא רומסות את כל הנתיבים הישנים. זה יכול להיות תפקיד חשוב מאוד, שר תקשורת.
נתניהו, שנצמד למשרד התקשורת כמו גור רצחני שכבר גדול פי שניים מהאם, לא מתעסק עם המהפכה הגדולה. הרקע הכמו־דמוקרטי של ישראל לא מאפשר לו התנהלות רודנית כמו בטורקיה או בקוריאה הצפונית. אבל אם אי אפשר להכתיב כותרות לעיתונים וליינאפים לחדרי החדשות, אפשר פשוט להרוג אותם.
שר התקשורת של מדינת ישראל עושה את זה עם הכסף של שלדון אדלסון ב'ישראל היום', בעיכוב וייבוש תאגיד השידור הציבורי, בכיפוף גלי צה"ל, שכבר רועדים מאימת הסגירה, ובהזחלת ערוצי הטלוויזיה המסחרית. עכשיו הוא מנסה לכפות על קשת ורשת להיפרד מערוץ 2, ולשדר, כל אחת לחוד, במשך כל השבוע. ביבי אומר שזה טוב לתחרות, אבל זה שקר. שוק הפרסום בישראל לא גדל כבר עשר שנים. אין די כסף לעוד ערוץ, וגם לא יהיה. כבר עכשיו כולם מפסידים. אם שר התקשורת יצליח, כל שידורי החדשות ייראו כמו הפטפטות של שעה חמש. כלום על סתם. מי יוכל להרים תחקיר. בינתיים, כדי שזה לא יקרה, כולם זוחלים. ונזהרים בדברים שהם אומרים. גם על שר התקשורת, ובעיקר עליה. על שרה תקשורת.
.
צילום: איל ורשבסקי, הארץ
.
למבצע מנויים חדש ואטרקטיבי – 49 ש"ח לשלושה חודשים ראשונים – לחצו כאן
