ב־70 השנים שחלפו מקום המדינה השפיעו לא מעט חוקים באופן דרמטי על חיי הנשים בישראל, חוקים שתרמו וקידמו רבות את הנשים. חלקם נגעו למיעוט בתוך הנשים ולסוגיות ספציפיות שנדרשו לתיקון, וחלקם היו מהותיים ורחבים.
כבר במגילת העצמאות הונח היסוד הבסיסי ביותר והמובן "ללא הבדל דת, גזע ומין", ולא מעט מהחוקים שנחקקו בימינו נראים לנו כמו משהו ברור מאליו. חלקם שינו באופן מהותי וטוב שחוקקו, אבל הדרך עד ליישומם המלא עדיין רחוקה.
החקיקה הראשונה שמיוחסת לכזו המיטיבה עם נשים היא "חוק שיווי זכויות האישה" מ־1951, שקובע בראש ובראשונה כי אסור להפלות נשים על רקע מינן. מאוחר יותר זה הפך לחוק שדורש ייצוג שווה לנשים ופנייה במכרזים לשני המינים, והתווה במידה רבה את ההסתכלות השוויונית שלנו היום – ראייה שלא תמיד אנחנו יודעים עד כמה היא מעוגנת בחקיקה.
הפליה והדרה
בשנתיים האחרונות השיח על אפליה נגד נשים נוגע לא מעט בסוגיית ההדרה: באוטובוסים, ברחובות. לאחרונה גם נסב השיח סביב השאלה עד כמה לגיטימית ההפרדה במסלולים בהשכלה הגבוהה ובכיתות. בחודש שעבר זה צף בחוזקה בעת ביקור סגן נשיא ארה"ב מייק פנס, כאשר העיתונאיות הופרדו מהעיתונאים בסיקור ביקורו ברחבת הכותל. הפעם זה כבר גרר תגובה וביקורת בינלאומיות, כשאפילו הכתבת והמגישה הבכירה ב־CNN, כריסטיאן אמנפור, צייצה בחשבון הטוויטר שלה שמדובר בשערורייה.
לפי ד"ר יופי תירוש, ראש בית הספר למשפטים במכללת ספיר, מקרים מהסוג הזה יכולים היום לקבל מענה דווקא מהחוק לאיסור אפליה במוצרים ושירותים. "כשמדברים על הדרה, אנחנו רגילים לחשוב על בג"ץ בתור הכתובת המשפטית. במקרים של נשות הכותל ושל ההפרדה באוטובוסים, הטיעונים היו טיעונים חוקתיים של פגיעה בשוויון. באופן כללי, בשנים האחרונות כשנשים הולכות לבג"ץ, הן לא מקבלות מענה בפסיקה. בעשור האחרון נראה שהתחולל שינוי בנכונות של בג"ץ להיכנס לתיקים האלה, ואנחנו כמעט לא רואים פסקי דין עקרוניים", היא טוענת.
אבל דווקא בחוק שאוסר אפליה, שנולד כצעד שקידמה האגודה לזכויות האזרח אחרי תלונות רבות על אפליית מזרחים בכניסה למועדונים, הפך חוק איסור אפליה במוצרים ושירותים לדרך האפקטיבית ביותר להילחם בהדרה. "היום יש לנו כלי שאכן עובד, כי הוא כלי אזרחי. אם את מבקשת ממני להתנבא, הוא יביא להישגים נוספים בהמשך במניעת הדרת נשים. היתרון של הבחירה באפיק הנזיקי על פני האפיק החוקתי הוא שמדובר בתביעות קטנות, מהירות, לא יקרות מבחינת עלות הגשת התביעה ואפשר לקבל סעד מאוד קונקרטי, כסף, וזה מרתיע את הנתבעים", כך ד"ר תירוש.
שכר, עבודה, שוויון
מנכ"לית שדולת הנשים בישראל, מיכל גרא־מרגליות, מצביעה על כך שלנשים בישראל תרמו חוקיים ייעודיים, אבל גם חוקיים סוציאליים רחבים שפשוט מסייעים יותר לנשים אף שזו אינה מטרתם המקורית.
אחד מהם הוא חוק פנסיה חובה. כעשור לאחר שנחקק החוק שמחייב להפריש לפנסיה לכל עובד, גם על ידי המעסיק, מומחים בתחום העבודה מתייחסים אליו כאל חוק שהיטיב עם הרבה עובדים חלשים שאינם מאוגדים, כמו עולים – ובראש ובראשונה נשים. כשהשכר של נשים עדיין נמוך יותר והאפליה בשוק העבודה גדולה יותר, גיל הפרישה מוקדם יותר ותוחלת החיים ארוכה יותר – הפגיעה בהן בגיל פרישה הייתה גדולה יותר. ודאי אם בתקופות ממושכות בחייהן לא הפרישו לפנסיה, והחוק לא דאג שהמעסיק יפריש להן כדין.
אחת הבעיות בתחום הזה היא באי־אכיפה של חוקים, כך לדוגמה בחוק לשכר שווה לעובד ולעובדת. החוק קיים שנים רבות, אבל הפער עדיין נותר גבוה: אישה מרוויחה בממוצע שני שליש משכרו של גבר בישראל. החוק אומר שלא ניתן לשלם שכר שונה לגבר ולאישה באותו תפקיד אם אין הצדקה כמו כישורים, ותק, השכלה ועוד. אבל קשה מאוד להוכיח את זה בבית המשפט, המשכורות אינן גלויות ונשים נמצאות במאזן יחסי כוחות עדין מאוד אל מול המעסיק או המעסיקה. הרי במרבית המקרים אישה לא תפתח בהליך כשהיא עדיין בתפקיד. האמירה העקרונית היא חשובה, אבל הכלים ליישם את החוק בארגונים שונים והיכולת של הנשים לדעת אם הן בכלל מופלות, עדיין לוקים בחסר.
הרבה לפני #MeToo
בחודש הבא יצוינו 20 שנה לחוק למניעת הטרדה מינית. האיסור על הטרדה על רקע מיני היה קיים כבר לפני כניסת החוק לספר החוקים, בצורות כאלה ואחרות, אבל חקיקה ששמה על השולחן את ההטרדה המינית כבעיה מרכזית, שהעניקה לה שם של ממש, שינתה גם את היחס לתופעה. נראה ששני עשורים לאחר חקיקת החוק המהפכה התרבותית לגמרי כאן, אך קשה לומר אם דווקא החקיקה היא זו שגרמה לשינוי. אנו עדים לפרשיות השונות שמתפרסמות כאן בארץ. אמנים ידועים, אנשי תקשורת, נשים שלא חוששות להתלונן ולהיחשף גם בזירה הציבורית וגם לפתוח מקרים מהעבר. על רקע קמפיין MeToo# ברור מאוד שיש היום מציאות שונה מזו שהייתה בהליכים לחקיקת החוק ב־1998 על ידי יעל דיין. אבל לפעמים, כמו במקרים רבים בחקיקה, יש אמירה שנותנת לגיטימציה לתהליך להתחיל, לנשים להבין שהצדק עמן, וההבשלה המלאה מגיעה רק לאחר זמן־מה. גם הטיפול בעבירות מין כמו אונס, מעשה מגונה ותקיפה מינית, עבר שינויים במהלך השנים. אבל יש משהו בהטרדה מינית ששנים היה חמקמק יותר לטיפול חוקי. "החוק למניעת הטרדה מינית" מתייחס למקומות שנחשבים יותר "רכים" לעומת אונס ותקיפה מינית. "מכאן חשיבותו בהצבת הגבולות", אומרת גרא־מרגליות.
"הייתה התנגדות גדולה לחוק הזה בזמן שהוא נחקק, כולל ביטויים כמו 'אתן הורגות את הרומנטיקה'. והיום רואים את התוצאות. היום רובם המוחלט של הגברים יודעים בדיוק את ההבדל בין הטרדה מינית לרומנטיקה וחיזור. זה לא אותו הדבר, זה לא צריך להיות אותו הדבר. השאלה היא אם אתה מתייחס למישהי כמו שאתה רוצה שיתייחסו לנשים שנמצאות בחיים שלך", אומרת גרא־מרגליות ומוסיפה: "זה לוקח זמן, אבל אנחנו בדרך נכונה. אנשי ציבור הולכים הביתה בגלל הטרדה מינית. זה לא משהו שהיה פעם. עם זאת, אנחנו כן שומעות על עונשים מגוחכים בהסדרי טיעון עם אנסים, כך שיש עוד דרך ארוכה".
בחוק למניעת הטרדה מינית קיימים מספר מסלולים שבהם יכולה לפעול נפגעת – אפשר ללכת למסלול הפלילי ולהתלונן במשטרה, אבל יש גם מסלול אזרחי שמאפשר להגיש תביעה נגד המטריד וגם בירור במקום העבודה. מרגליות: "הבחירה שניתנת לנפגעת היא חשובה מאוד. החוק גם מחייב את המעסיקים להגן על נשים בעבודה. האחריות היא לא רק של הנפגעת וזה לא רק בין הנפגעת לפוגע. אנחנו בשדולת הנשים חושבות ש־20 שנה אחרי הגיע הזמן לבנות בצורה טובה יותר את מסלול הבירור במקומות העבודה".
מקרה הבוחן של שמרת
פרשת האונס בקיבוץ שמרת ב־1988 הייתה נקודת מפנה ביחס של החברה לתקיפה מינית ולאונס וגם למשמעות של סירוב ומקומה של המילה "לא". האנסים הורשעו סופית בבית המשפט העליון רק כחמש שנים לאחר מכן. אבל מושג ההסכמה של האישה הפך לדבר ברור ואבן דרך במשפט, בכל הנוגע למה שנחשב ליחסים שאינם בהסכמה – ואם נוריד את המעטה המכובס – אונס.
באותה שנה שבה נחשפה הפרשה המזעזעת, עבר בכנסת במקביל תיקון לחוק העונשין. תיקון שאז עורר סערה והיום הוא חלק מהאופן שבו מנסים לחנך חינוך מיני נערים ונערות בבתי הספר. לפני השינוי הופיע הביטוי "יחסים נגד רצונה" והוא הוחלף בביטוי "שלא בהסכמתה החופשית". זו כבר לא האישה שצריכה להגיד את ה"לא" הברור, אלא מראש להביע את הסכמתה ליחסים מיניים. הדיונים היום על המשמעויות של השימוש בסם אונס נסבים בין היתר גם סביב השאלה הזו; שאלת ההסכמה תפסה מקום נרחב יותר ושינתה את האופן שבו אנחנו מתייחסים לאונס ולתקיפה מינית.
"הדימוי של אונס ושל אדם זר שיקפוץ מבין השיחים ויאנוס אותך זה המיעוט שבמיעוט המיעוט של מקרי הפגיעה המינית. וגם זה עובר שינוי בגלל חקיקה", אומרת גרא־מרגליות. "רוב הפגיעות המיניות מבוצעות על ידי אדם מוכר, גילוי עריות במשפחה ותקיפה על ידי בני זוג והמעגל הקרוב, כבר מגיל צעיר".
כבר שנים שהנשים בצוות של סלעית, התוכנית לסיוע לנשים בזנות של משרד הרווחה ועיריית תל אביב, עושות את אותו המסלול בדרום תל אביב. הן מכירות את הנשים שעוסקות בזנות, והנשים אותן. הן מראות נוכחות, כדי שיידעו שיש מי שתפקידן לעזור. מחלקות פרטי קשר אם צריך, וחוזרות לתפעול השוטף של מרכז היום וההוסטל של התוכנית. "אין כמעט אישה שמגיעה אלינו שאין לה סימני חניקה, אונס, צלקות מסיגריה. בעיקר בנות ה־40 שמגיעות אחרי שנים של סבל", מספרת נעמה זאבי־ריבלין שהקימה ומנהלת את סלעית בעשור האחרון. את פרטי הקשר ודרכי הסיוע הן מפיצות לא רק ברחוב. הזנות שרואים בחוץ, בסמטאות של התחנה המרכזית הישנה, היא המיעוט. הרוב מתרחש הרחק מהעין הציבורית – חלק ניכר בדירות דיסקרטיות. ודווקא משם מגיעות לאחרונה יותר ויותר פניות לעזרה. "מה שגדל באחוזים ניכרים, יותר מהכפיל את עצמו, אלה הפניות מהנשים שעובדות בדירות הללו. צעירות בנות 20, ללא רקע של התמכרות לסמים, שאומרות לנו: אלה לא החיים שאני רוצה לעצמי, אני רוצה להכיר בן זוג ולהקים משפחה". ושם משהו מתחיל להשתנות.
השינוי שמתארת זאבי־ריבלין, כמו הגידול בפניות אליהם, מגיע על רקע עיסוק בלתי פוסק בחוק להפללת צרכני זנות. הצעת חוק שמסתובבת פה כבר כשני עשורים, אבל לאחרונה נדמה שגם הממשלה מבינה שבשלה העת להעבירה. לפי החוק להפללה, שעבר בקריאה טרומית של חברות הכנסת שולי מועלם מהבית היהודי, זהבה גלאון ראשת מרצ ועליזה לביא מיש עתיד – צריכת זנות תוגדר כעבירה על החוק. היום עיסוק בזנות או צריכת זנות אינם אסורים לפי החוק. מה שאינו חוקי אלה העבירות הנלוות כמו שידול לזנות, סרסרות, הפעלת בתי בושת ומקומות שבהם ניתנים שירותי זנות, וכמובן צריכת זנות קטינים. לפי הצעת החוק גם ה"לקוח" ייענש, בהליך מדורג, כאשר לפני מסלול פלילי מלא ישנה גם אפשרות להטיל קנס בסכום של כ־1,250 שקל. אז אמנם ההצעה עוד רחוקה מלהיות מיושמת, אבל שרת המשפטים הקימה ועדה שבחנה את ההיבטים של ההפללה, וכעת על הכנסת להכריע באיזה מסלול לנקוט. יש גם מענה שיקומי לנשים שיוצאות ממעגל הזנות עם תמריץ שמשאיר אותן עם הראש מעל המים כמה שניתן, והתהליך הזה גרם לשיח נרחב על נשים בזנות. על כך שמרביתן מגיעות מרקע של תקיפה מינית לפני שנכנסות לתחום, על הנתונים שמצביעים כי מרביתן רוצות לצאת מזנות, ורק זה לבדו כבר יוצר את השינוי בשטח.
אם עד עכשיו עוד ניתן היה להתעלם ממקומם של הלקוחות, כאן כבר מופנה הזרקור אליהם, על הבעיה המוסרית בשימוש בשירותי זנות, ולכן בשטח מדווחים ארגוני הסיוע על ירידה בצריכת הזנות רק מעצם העלייה במודעות. ותוצאה נוספת – יותר ויותר נשים מגיעות לשיקום.
"זה שוק שמקדש בשר טרי. אנחנו יכולות לנסות לעזור למי שבפנים, אבל את מי שאפשר להציל הן בנות ה־16 שנמצאות על קצה התהום, רגע לפני שהן נופלות פנימה. חייבים לטפל בביקוש אם לא רוצים שעוד צעירות ייכנסו למעגל", מסכמת זאבי־ריבלין.
לטענתה, כבר מרגישים שינוי לטובה, וזה עוד לפני שהחקיקה הושלמה.
מה השתנה בכל זאת?
אבל האם האישה הממוצעת מרגישה את כל המהפכה הזו על בשרה? ממש לא בטוח. לצערנו ולשמחתנו את השוויון לא מרגישים כל כך, הוא נתון. מרגישים בעיקר את האפליה. גם מי שתגיד "היום זה לא מה שהיה פעם", מתייחסת לרוב לתרבות, לפוליטיקלי קורקט, למה שנהוג. לפעמים קשה לומר בכמה מהמקרים זו החקיקה שקידמה שינוי, וכמה דווקא השיח שהתקדם והבשיל חקיקה לאחר מכן.
מה כן מרגישות נשים היום? שהן וונדר וומן, ולאו דווקא במובן החיובי. שאיכשהו הן מצליחות לעשות את הבלתי ייאמן: לעבוד במשרות מלאות, להתקדם בתפקידים ולשאוף לשכר גבוה יותר, ועדיין לצאת לשלוש חופשות לידה בממוצע. לעשות תארים, יותר ממה שעושים הגברים, להיות המטפלות העיקריות בבית במרבית המקרים, אלה שדואגות לסידורי החוגים מראש וגם אלה שלרוב אוספות בפועל מהמסגרות. הן מרגישות שאם פעם היה נהוג שהמשרה העיקרית של הנשים היא להיות אמא, וזו משרה תובענית וקשה בפני עצמה, היום הן עובדות במשרה מלאה בבית, לצד המשרה המלאה בעבודה, ומבחוץ כמעט שום דבר לא השתנה.
"מבחינתי הדבר הכי משמעותי היה חוק חינוך חינם מגיל שלוש", אמרה לי אמא שיש לה ילד אחד שזכה למסגרת בחינם מגיל שלוש ואחד שלא, ולכן היא יודעת עד כמה ההבדל הכלכלי משמעותי. וזו המהפכה הבאה, ההתאמה של שעות החינוך ליום העבודה, סבסוד של מסגרות לגיל הרך מגיל צעיר יותר, הכרה במטפלת כהוצאה מוכרת ועוד מגוון צעדים שהממשלה יכולה וצריכה לקדם.
מה שמשותף לכל החוקים הללו שסקרנו ששינו ושיפרו את חייהן של הנשים בישראל, הוא שכמעט כולם כונו פופוליסטיים, לוו בביקורת חריפה ונטען כלפיהם שזו לא הדרך. למרבה המזל, הקולות הציניים לא מנעו כמה מהמהפכות החשובות שהתרחשו כאן, עבור לפחות מחצית מהציבור בישראל.
המודל השוודי | מציאות כמעט דמיונית
בחודש שעבר שידרה הח"מ במהדורה המרכזית בחברת החדשות סדרת כתבות בשם "המפתח השוודי". מה שראינו שם מעורר קנאה באופן שקשה לתאר. נסענו, צילמנו, תיעדנו, חקרנו וניסינו להראות עולם אחר, מציאות שנראית לנו דמיונית לחלוטין אבל קיימת, אנשים חיים אותה. לא המרוץ הבלתי נגמר ורגשות האשם שאיכשהו תמיד כולם מתמודדים איתם, בעיקר הנשים, אלא פשוט האפשרות לחיות עם סדרי עדיפויות אחרים. גנים שפתוחים מ־6:30 בבוקר למקרה שצריך, נסגרים ב־18:30 למקרה שמישהו מההורים רק הפעם נשאר עד מאוחר. מתקיימים חוגים ופעילויות במבנה בית הספר, כך שיש יום לימודים ארוך וכמובן – אין צורך לציין שהכל בחינם.
חופשת לידה של למעלה משנה, חופשת הורות של שלושה חודשים לפחות לאב, וזה עוד לא מתחיל לכסות את הכל. אבל אין להם מלחמות, האוכלוסייה הומוגנית והמיסים מרקיעי שחקים, אמרו בביקורת, והם צודקים. אין סיכוי שנהפוך להיות שוודיה, וגם לא צריך. אבל האם השאיפה שלנו היא לא תמיד להשתפר? האם מי שבנו את המדינה לא רצו להקים חברה שרק הולכת ומשביחה ומיטיבה עם תושביה? יש כל כך הרבה צעדים שהם גם כלכליים ומעודדים תעסוקה, וכמעט מחזירים את ההשקעה בהם. זו העת ליישם אותם.
