יש הרבה הבדלים בין הננס מקטלוניה ובין הגבר היפה שרץ על המגרש בשביל מדריד. אחרי החטאה, למשל. הפרעוש מארגנטינה מביא יריקת כחכוח אדירה למרכז הפריים. היפיוף מברנבאו, לעומת זאת, סתם אומר "פוטנה", זונה, הגרסה הספרדית לססאמק. אם הוא נמצא ליד השער, גם הקורה חוטפת בעיטה שיכולה להרוג סוס. כשמסי כובש, יריקת הניצחון קלה יותר והיא מופנית הצידה. רונאלדו קופץ לשמים, נוחת על שתי רגליים פשוקות, מותח את הידיים לאחור וקופא בשאגת ניצחון של טרזן.
הפרשנים והכתבים, כמו חצי מדינה, נחלקים ביניהם. 99% סוגדים למזוקן מקאמפ נואו, האיצטדיון של בארסה, ושונאים את רונאלדו. הוא שחצן. הוא סתם מקבל כל שנה את כדור הזהב. איך בכלל מעיזים להשוות אותו לנזר הבריאה. חוץ מזה, הוא יפה מדי. צריך להיות בטוחים לגמרי בזהות המינית כדי ללכת עם רונאלדו. עוד יחשבו שאתה הומו, מה שממילא מטפטפים כל הזמן על מלך ריאל. במגרש הכדורגל וביציעים, הומו זה כמעט כמו ערבי.
מסי או רונאלדו זה כמו אלביס או קליף, ירדנה או עפרה. אתה נדחק לבחור צד, וככה מגדיר את עצמך. אדוני הכסף של מועדוני הענק מעודדים את זה, הקרב הזה שווה להם הרבה מיליארדים, והתקשורת, שתמיד רוקדת על עימותים, מעצימה בשמחה. השדרים והפרשנים שמלווים את העימותים מביאים לך תובנות און־ליין, שדי הולמות את המחשבות שלך.
ראית את זה? ראית? בוא'נה, אני אומר לך, אין מילים. פשוט אין מילים. ככה הם מדברים על מסי. הודאה פשוטה וברורה על חוסר עמידה בתנאי הסף של המקצוע – אספקת המילים הנכונות לתיאור אירועים ופרשנותם – הייתה צריכה לסיים את העיסוק שלהם בתחום. זה לא קורה. ולמה שזה יתרחש בזירה שממילא מקבלת הנחת אתגוּר. ככה בדיוק מתנהגים כולם. מבקרי הטלוויזיה, למשל.
כל יום הטלוויזיה משדרת. כל יום מתפרסמות ביקורות על השידורים האלה. בדיוק בסגנון של פרשני הספורט. כותבים את מה שכולם רואים, לא על מה שמאחור. לא על מה שמזיז את הכל. מתווכחים בעיתון עם המרואיין שהגיע לאולפן, אבל לא בודקים מי הביא אותו, ולמה זה תמיד אותו אחד. לא משווים איכות של כתבים, של עורכים, של נושאים. לא נותנים ציון למהדורות. לא שואלים איפה ההוא שאהבנו, איפה ההיא שבגללה הזזנו את האצבע על השלט, איך נתנו להם ללכת.
שונאים את ביבי, מתעבים את מירי, צוחקים על אורן חזן, יורדים על בוז'י. כל מופע על המסך הוא רק תירוץ לשפוך שוב את הנפש. קלאסיקו יומי, מין רונאלדו נגד מסי, משהו שמאפשר לקבור את הקוראים במררת הקיום הפרטי. שמעת איך הוא דיבר? אין מילים, אני אומר לך, אין מילים.
העיתונות מתה. גם זו שעדיין מתקיימת, בדפוס וברשת, יודעת את זה. השריד האחרון של התקשורת נמצא בטלוויזיה. שם, משום מה, זה עדיין מתפקד. שם, הרייטינג והפרסום האחיד, הגדול, הלא מפולח, עדיין מספק די דלק. שם מתרחש הקרב האחרון על חדשות כפי שעיצבו את העולם ב־200 השנים האחרונות. אלה היו השנים של לבלוב הדמוקרטיות. כדי לשמור על זה, מוכרחים ביקורת אמיתית. כזו שאפשר ללמוד ממנה. ללמוד ולתקן, ללמוד ולהגן. אם אין לכם מילים, עזבו את זה. תקשורת הספורט כבר מספקת לנו את כל המלאי הדרוש של הפחחחחח.
–
צילום: אימג'בנק
–
