ההיסטוריה זוכרת את הרגעים הגדולים. "סוף שנות ה־70 בישראל" תמורקר לעד בידי תלמידיה כתקופת אופוריה. כזו הנישאת על כנפי השלום עם מצרים, מיקי ומוטי במכבי, ודוז פואה ל'אבניבי' ו'הללויה'. אבל הכלכלה – החיים עצמם, אתם יודעים – שקעה למחוזות מרים בתקופת ממשלת בגין, הראשונה והשנייה. בין שרי האוצר שהתחלפו למכביר היה אחד, יגאל הורביץ. כשהאינפלציה מאיימת לטבע את כהונתו, הוא נודע בכינוי "יגאל אין לי", על שם המענה הקבוע שלו לדורשי התקציב הרבים.
את כהונתו של משה כחלון ניתן למסגר כ"משה יש לי". כחלון נתן ונתן. ונתן. הוא היה מינוי גרוע לשר אוצר משני טעמים. האחד, רצונו להתחבב על כולם; השני, היותו מייצג מפלגה קטנה. שר אוצר צריך להיות בכיר במפלגת השלטון, לא מנהיג של שותפה קואליציונית. אין סקטור שביקש ולא קיבל. הקמפיין של הליכוד בבחירות האחרונות נגד אבי ניסנקורן עורר גיחוך ממש. הרי מי שעמד בראש משרד האוצר בשנים האחרונות היה יותר ניסנקורן מניסנקורן. זאת מלבד שכלול המונח – והפרקטיקה – "כלכלת בחירות", לעניין שבשגרה, על פני כל הקדנציה.
כל אלה לא עזרו לו. כחלון חזר לליכוד בפליק־פלאק מביך, אחרי שהציבור לא תגמל אותו על טוב ליבו ועומק ארנקו הציבורי. בינתיים אנחנו תקועים עם גירעון ענק, אותו גירעון שכחלון ממשיך להכחיש. אולי להדחיק. אבל הבור הזה עמוק כמו התחתית של מעמדו הפוליטי הנוכחי. אם ירצה לחזור לעמדת השפעה אמיתית, יצטרך לעבוד קשה, כעת לא כיו"ר מפלגה, אלא כזנב לאריות הליכוד.
