פרשיות 2000 ו־4000 קצת האירו את העולם החשוך שבו מתפקדים העיתונאים. הן מאיצות מאוד את הגוויעה הצפויה של המקצוע
גם כאן, בדיוק כמו באמריקה, ישבו פעם עיתונאים בתוך חדרי מערכת מעושנים, החליפו בדיחות גסות ושנינויות על רקע סימפוניית מקשי המתכת של מכונות הכתיבה, ונלחמו על סקופים. אבל כאן, כל התקשורת צמחה מתוך בטאוני מפלגות. העיתונים היו מוטים פוליטית באופן מובהק וגלוי. הרדיו והטלוויזיה היו של המדינה, פוקחו ונשלטו בידי נציגיה, וביטאו את רוח השלטון. תוכנית כמו 'ניקוי ראש' הייתה עלה התאנה, מופע ליצנים שמרשים לעצמם לצחוק קצת על המכובדים. החדשות היומיות, אלה שבאמת לשו ועיצבו את התודעה, נראו ונשמעו אחרת לגמרי.
גם העיתונים היומיים הגדולים, שהתיימרו להישען על השוק בלבד, חיו בסימביוזה נעימה עם השלטון. הלוואות, אשראי בנקאי, הזרמת מודעות ממשלתיות ורכישה מרוכזת של עיתונים למוסדות ענק כמו הצבא, משרד החינוך ועובדי הממשלה. זה היה הלחם, החמאה והנקניק של כל התקשורת. כמו שכל עיתונאי מתחיל יודע, אין מתנות חינם. המקור שהביא לך את הסקופ, לעולם לא ישופד על ידך, גם אם תדע שרצח את אמו, ושר לא ייפגע אם ידאג להעביר לעיתון תקציבי פרסום, או יסייע באישור האשראי הבנקאי שצריך. ועוד לא דיברנו על אתרוג של עסקים, בנקים וחברות ענק שמפעילות פרוטקשן יומי בצורה של תקציבי פרסום. מי האידיוט שינשוך את היד המאכילה אותו.
מאז, המצב רק הורע. התקשורת שמאבדת כספים, צופים וקוראים בקצב גבוה מהמים שנוזלים מהקרחונים הנמסים של גרינלנד, תלויה עוד יותר בפירורי הממסד. שלדון אדלסון, שנכנס לשוק העיתונות כדי להחריב אותו, הצליח להוריד על הברכיים את נסיכי התקשורת של פעם. עסקת ביבי־נוני שנרקחה, לכאורה, בין השניים, היא חבטות היד הנכנעת של 'ידיעות' על רצפת ההיאבקות, מתחת לגוף העצום של "הג'ינג'י".
עיתונאים יודעים מה קורה. ואם הם לא יודעים, ברמת הראיות, הם מריחים. זה המקצוע. בן־דרור ימיני ונחום ברנע שאומרים שוב ושוב כי לא היה להם מושג, מתעתעים בציבור שלהם. אולי הוכחות לא היו, אבל גם בימים אלה, כאשר שיח המסדרון מומר למילים במסרון, לכולם יש מושג די טוב על האירועים. כולם, למשל, יודעים איזה עיתונאי מבריק לא מקבל עבודה באיזה עיתון, ולמה. כולם מבינים למה העיפו את התחקירן הכי טוב בארץ. כולם מודעים לשרשרת האירועים שהרחיקה עורכים עצמאיים מהמערכת.
יודעים ושותקים. כמו תמיד. סולידריות עיתונאית היא אוקסימורון. כתב שמורחק ממסיבת עיתונאים כי המרואיין מסוסכך עם העיתון ששלח אותו, יוצא החוצה לבד כמו ילד נזוף שעף מהכיתה. סצנה שבה כולם עוזבים יחד איתו היא דמיונית כמו עורך ששולח את המו"ל המתערב בכותרת לחפש את החברים שלו. הוא מציית. לכל היותר הוא מקליט ושומר, כדי שבבוא היום, כאשר דברים יתפוצצו, יוכל להסביר כמה הוא בסדר וכמה המו"ל ששילם לו הון, פשוט מנוול.
פרשיות 2000 ו־4000 קצת האירו את העולם החשוך שבו מתפקדים העיתונאים. הן מאיצות מאוד את הגוויעה הצפויה של המקצוע. אומרים שזה ממילא יקרה, שהאינטרנט הורג את כולם, אבל מי שאומר לכם את זה הם רק העיתונאים עצמם. כמו עבדי הכותנה, הם כבר למדו לחיות מתחת לשוט. הם לא מצליחים לדמיין מציאות אחרת. ובדיוק כמו העבדים ההם, הם לא מסוגלים להתאחד ולמצוא בתוכם כוחות למרד. זה יקרה רק אם יבוא מין לינקולן כזה, ויביא להם – ולנו – את בשורת הגאולה. בעצמם הם כבר לא יעשו את זה.
.
.
צילום: Getty images IL
