fbpx

מקרה החייל כבבואה לפילוג התבוסתני בחברה הישראלית // נדב איל

0

 

עניין החייל היורה בחברון הוא נושא משפיל. הוא משפיל משום שהוא כל כך מובן מאליו, מובהק לכל הפחות ברמת המשמעת הצבאית, שלא היה צורך בשום דיון ציבורי מסביבו. אבל שורה של פוליטיקאים חשו צורך עז לבטא סנטימנט ציבורי נרחב – שקיים ללא ספק – ולרכוב כהרגלם על גב הנמר. הם השתמשו בתרגיל חקירתי של מצ"ח – השימוש בביטוי "רצח" – כדי לעשות הון פוליטי. מפה לשם, מופצות עכשיו באינטרנט תמונות של קצינים בצה"ל המשרתים כתובעים צבאיים עם כיתובים המגדירים אותם כבוגדים ומבטיחים להם נקמה.

אז כל הנושא הוא התבזות אחת ארוכה. כתבתי על כך בעמוד הפייסבוק שלי, בעיקר אחרי שיחת הטלפון של ראש הממשלה להורי החייל – שהייתה שפל לממלכתיות. נתניהו הוא האנטי־חומר של הממלכתיות הישראלית, עוד מ"השמאל שכחו מה זה להיות יהודים", וברור שהנושא העמיד בפניו ברירה. אחרי התלבטות קשה ומייסרת שנמשכה כנראה כמה דקות, הוא בחר להפנות גבו לרמטכ"ל ולשר הביטחון, ולהתקשר להוריו של חייל ששיקר בתחקיר צבאי, לדברי המג"ד שלו.
התוצאה של הכתיבה, כמובן, הייתה כמות (לא גדולה, אגב) של תגובות הנאצה הרגילות. הפעם קראתי אותן בתשומת לב, והתחוור משהו שנראה לי בעל משמעות. ומה שהתחוור, שהוא בעצם ברור מאליו ואפשר לחוש אותו בכל מקום, הוא התחושה העמוקה של ציבורים נרחבים שהמדינה הזו – שהמפלגות שהם בחרו בהן מנהלים – איננה באמת מנוהלת על ידי מנהיגיהם; וששכבה נעלמה אך עקשנית מצליחה איכשהו לחבל כל העת ברצון הכללי של הציבור. תחושת התסכול שעלתה מהתגובות הבהירה עד כמה הכותבים – מעבר לקללות הרגילות – חשים שאיזו קבוצה מצומצמת מצליחה בכוחות־על להסיט את המדינה מהכיוון הנבחר של תושביה. הסמולנים או צביעות הפוליטיקאים של הימין או בית המשפט, או כולם יחדיו, חוברים על מנת לסכל את "רצון העם"
וההיגיון הבריא שלו.

*****

אין טעם ממש להתווכח עם התחושה הזו, שהפכה מזמן את השמאל למין יהודי במרכז אירופה של שנות ה־30 של המאה שעברה, תוקע סכין בגב, אורב בחשכה, יושב בישיבות חשאיות, עושה שימוש בכוחו ובהשפעתו הבינלאומית. את כל הארכיטיפים האלה מטפחים פוליטיקאים רבים מאוד, ויחד איתם נהפך השמאל הישראלי למיעוט האולטימטיבי. זה עניין מסוכן מאוד. מסוכן לדמוקרטיה ומסוכן פיזית ממש.

אבל ההכרה שנחתה עליי בעקבות התגובות האלה היא שאיש איננו חש עצמו נוח – ברמה הפוליטית – במדינה הישראלית. זאת אומרת, השמאל הציוני שרוי בתחושת ייאוש מוחלטת, מלא כרימון בתרחישי אימה נוראיים ובעיקר בתחילתו של ויתור על כל השתתפות בפרויקט הציוני. זה עניין שנעלם לגמרי מעיניהם של בכירי הימין, שממשיכים לחבוט בתל אביב וכל מה שהיא מייצגת, שוב, רק כדי להרוויח כמה קולות. אבל לא רק השמאל חש לגמרי לא בנוח במדינה הזו, אלא גם הערבים כמובן, שהם הזר המוחלט. תחושת חוסר הנוחות שלהם במרחב היהודי היא יומיומית ומובנת. אלה מובנים, הרי הם האופוזיציה.

אבל מה לגבי החרדים? האם החרדים, שהם מיעוט גדל שחבר היה כמעט בכל ממשלה, האם להם נוחה הסביבה הישראלית? מובן שלא. הם חשים שמציגים אותם כפרזיטים, הם מרגישים את המבטים, יש להם בטן מלאה על אפליה בתקציבים (באורח מוצדק, או לא), הם יודעים שכל ראש ממשלה חולם בחלומותיו הוורודים לבגוד בהם. אם הם החרדים של ש"ס, הם יספרו לך על מסעות הרדיפה והאפליה נגד ספרדים; ואם הם החרדים מיהדות התורה – על הניסיון המתמשך של המדינה שהיא ישראל לזמום לקחת מהם את מה ששלהם בזכות.

מה לגבי המתנחלים, אדוני הארץ, לכאורה? ובכן, על פניו צריך להיות להם נוח מאוד. הם חלק אינטגרלי מכמעט כל ממשלה, איש אינו מהרהר עוד ברצינות בפשרה טריטוריאלית. אבל המתנחלים חיים בתחושה שחזונם טרם הוגשם, שניצחונם איננו משנה, שהרי הסיפוח לא מתרחש וגם לא יתרחש כנראה. וברמה הביטחונית, התפיסות האגרסיביות שמשווקות על ידי אורי אריאל ודומיו אינן מיושמות לעולם. התהליך המדיני אורב בחשכה, החרדים הפוליטיים נוטרים להם טינה, השמאל הישראלי (חלש ככל שיהיה) רואה בהם אם כל חטאת, והליכוד יבגוד כשיוכל. הם תמיד צריכים להיות על המשמר, והם יודעים היטב למה.

כאמור, הימין שאיננו מתנחלי חש שוב ושוב שמטרתו האידיאולוגית איננה מוגשמת; שהאליטות, הגרבוזים, מתנשאים ומסכלים את צעדיו. בעצם, הרבה גורמים מתנשאים עליו – הימין הדתי, החרדים, השמאל. במובן מסוים, נתניהו איננו באמת יכול לשנות את המצב הזה, אולי הוא איננו רוצה. הקרב הוכרע, אבל לא באמת, כי הנה – מתברר ש'שוברים שתיקה' עושים ככה, או 'בצלם' צילמו את הסרטון הזה. הדינמיקה הפנימית של הימין מתייחסת ל'בצלם' ו'שוברים שתיקה' כאילו הם הממסד, שהרי הם מסדר ה"אילומינטי", ולבסוף הם גם ינצחו.

*****

ובכלל, מי בעצם מרגיש שהמדינה שלו? שהוא ניצח? שדרכו מנצחת?

אני מנחש שאף אחת מהקבוצות הפוליטיות הישראליות איננה חשה כך. שהן כולן חיות בתוך עולם של תסכול, מדומיין או אמיתי, מולהט בחומר בעירה מלאכותי או אמיתי, מוצדק או רווי בדיות. עכשיו, ברגע זה, אפשר להעמיד שני טיעונים מקבילים וחזקים מאוד: בראשון, לטעון שהשמאל בעצם ניצח מזמן את הימין בקרב על התודעה בארץ ישראל, שהרי ההסכמה לשתי מדינות התקבלה על הליכוד כבר לפני 15 שנים לערך, או שהימין ניצח לגמרי את השמאל – שהרי הרעיון הזה נראה מת לגמרי כרגע. אבל שני הצדדים חיים לא בתוך תחושת ניצחונם, וזו הנקודה, אלא לעתים קרובות בתוך ההתרשמות של תבוסתם (במקרה של הימין, לדעתי, די מדומיינת).

התסכול הזה אלים. הוא מתפרץ בכעס ובייאוש ברשתות החברתיות, איש בתוך השבט שלו, והוא איננו מאפשר נשימה עמוקה. הוא איננו מאפשר לאיש את חדוות הניצחון, את תחושת הבעלות שחשו אנשי הליכוד אחרי הניצחון ב־1977 או שמחת המהפך של השמאל ב־1992. לימבו של תחושת תבוסה עצמית, מובנת יותר או פחות, שכל כולה קשורה מאוד לאפס מעשה. הימין ניצח בבחירות, אבל כשקראתי את התגובות ההן הבנתי עד כמה תומכיו חיים באווירת החמצה. אנחנו צריכים לאחל להם ולעצמנו שיחושו את תחושת הבעלות, הם זכאים לה, ומתוכה איכשהו יכול לצמוח משהו חדש. עד אז, השנאה רק תגבר.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook