fbpx

מ"פרוצה" ל"אישה בזנות" | מאת ד"ר אודליה דיין־גבאי

0

מחקר חדש עקב אחר ההתהוות ההיסטורית של החוק לאיסור צריכת זנות בישראל דרך השיח התקשורתי, ובוחן את הקשר שבין שינוי תודעה וקידום חקיקה. ספוילר: כשהתקשורת מניחה בצד את הצדדים הצהובים ומשנה את השפה – השינוי מתרחש

"ארבע במאה: זונה נעצרה בספרייה", זעקה הכותרת באתר "וואלה!" אך לפני שבע שנים (2014). כותרות כאלה, ועוד שלל משחקי מילים פוגעניים, היו עד לפני כמה שנים חלק בלתי נפרד מהנוף התקשורתי כאן בישראל. התבוננות ביקורתית במרחב הזנות לא הייתה דבר שבשגרה הן בספרה התקשורתית והן בדיון הציבורי.

כמו במקרים אחרים, אחת מנקודת המפתח בשינוי התפיסה הציבורית ביחס לזנות במדינה – וכן בשינוי המדיניות כלפיה, שהוביל לחקיקת החוק לאיסור צריכת זנות ב־2018 – היא הנרטיב התקשורתי שהוביל לשינוי תפיסה תודעתית כלפי תופעת הזנות.

מחקר מקיף שעקב אחר השיח התקשורתי לאורך 11 השנים שקדמו לחקיקת החוק (2008־2018), וכלל 1,308 כתבות משבעה אתרי תקשורת שונים – "הארץ", "וואלה!", ynet, "המקום הכי חם בגיהנום", "העוקץ", "שיחה מקומית" ו"דבר ראשון" – יצר התבוננות מעמיקה באופן שבו תפיסה חברתית משתנה באמצעות השיח התקשורתי.

המקרה של ג'סיקה

בחלוף השנים אפשר להצביע על עלייה של כ־170% בהיקף הסיקור התקשורתי בנוגע לתופעת הזנות. אומנם לאורך השנים הייתה מגמת העלייה קבועה, אבל בשנת 2016 חלה תפנית בהיקף הסיקור, עם קפיצה ניכרת של 64%, והיא נמשכה גם ב־2017.

כדי להסביר את הנתונים הללו, יש להביט באירועים שהתרחשו על ציר הזמן. המרכזי בהם הוא מותה של ג'סיקה[1],  אישה בזנות שהתאבדה בבית הבושת שבו חיה ונוצלה.

אומנם האירוע התרחש שנה קודם לכן, באוגוסט 2015, אך המחקר מזהה אותו כקטליזטור של שינוי, משום שהוא נקודת ציון חשובה בשיקוף התקשורתי של המאבק החברתי לצמצום תופעת הזנות.

מקרה זה הביא לכך שפרט לעיתונאית ורד לי באתר "הארץ", שבחרה להתייחס ולהנכיח את נזקי הזנות במשך תקופה ארוכה, עוד קודם למותה של ג'סיקה, גם  "וואלה!" ו־ ynetסיקרו את המקרה, את המחאות וההפגנות שהתקיימו לאחר שאירע המקרה אף בשנים שלאחר מכן.

בד בבד עם ההתרחשות בשטח ובתקשורת, גם פעילות הממסד תרמה להצפת הסוגיה, עם הקמת ועדה שתבחן את הצעת החוק לאיסור צריכת זנות, בהוראתה של שרת המשפטים דאז איילת שקד[2].

נזכיר כי בהמשך למקרה התאבדותה של ג'סיקה ומסגורו התקשורתי כטריגר לשינוי תודעתי, נראה כי מועד זה – אמצע חודש אוגוסט – הפך למאורע חוזר שבו מציינים את מותה בעצרות מחאה בתל אביב, המלוות בסיקור עיתונאי. אפשר לומר כי שילוב האירועים בשטח, בשילוב התייחסות הממסד באופן אקטיבי לתופעה, מסתמנים כשני צירים חשובים לקידום הדיון התקשורתי בנושא.

כשהשפה משתנה

התבוננות בתופעה חברתית דרך המרחב התקשורתי מגלה את השפה כמדיום של כוח. כלומר, היא זו שמעצבת את המציאות ומשפיעה עליה בכך שהיא יוצרת תודעה ציבורית ונורמות מוסריות. לעובדה זו יש חשיבות בעיקר כשבתופעת הזנות עסקינן.

ראשית, משום שאת הזנות אי אפשר להפריד מהשפה הנבחרת לתארה. למשל: "זונה", "אישה בזנות" או "עובדת מין"? כל בחירה כזו מחביאה בתוכה מסר, תפיסת עולם, באופן מודע או לא.

שנית, משום שהאופן שבו בוחרת התקשורת לספר את סיפור הזנות משפיע על תפיסת הציבור ועל מקבלי ההחלטות על אודות התופעה ועל אודות הנשים בכלל, בין אם הן בזנות ובין אם לא.

ממצאי המחקר חושפים כי ככל שחלפו השנים זנח השיח התקשורתי את המשוואה של זנות כמקום עבודה, כך גם ירדה השכיחות של השימוש במילים כמו "זונה", "יצאנית" ו"פרוצה". אלו הוחלפו במילים שמנכיחות את הנשים כסובייקט מחד גיסא וכנשים שנוכחות במרחב פוגעני מאידך גיסא ("נשים במעגל הזנות"), כמו שלא אומרים "עניים", אלא אנשים ש"חיים במעגל העוני".

לכך יש חשיבות רבה, משום שהתנסחות זו מייצרת הפרדה בין הסטטוס שבו נמצא האדם לבין האדם עצמו וגם מצביעה על אחריות המדינה לסייע לאותו אדם.

בשנים שלקראת אישור החוק התעצב נרטיב שמזהה את הזנות כביטוי לאלימות ולניצול מיניות האישה, ובשילוב סיקור אוהד לחקיקה נראה כי הלך הרוח הציבורי ביסס את התפיסה שלפיה זנות היא תופעה אלימה שיש למגרה בחברה מתוקנת.

אין ספק שדומיננטיות הנרטיבים הללו בשיח התקשורתי תרמה להכשרת הסנטימנט הציבורי לאימוץ החוק, שמבהיר כי צריכת זנות היא פעולה אסורה, וזנות היא אינה עבודה.

איך בעצם השתנתה התפיסה החברתית? כיצד מגיחוך על נשים בזנות החלה לחלחל התובנה כי מדובר במוסד פטריארכלי שמושתת על דיכוי ושליטה? איך מהתייחסות אליהן כאל אובייקט חלחלה התובנה כי לנשים בזנות מגיעות זכויות אדם והקצאת משאבים?

התשובה לכך נמצאת בעיקר במדיום התקשורתי, שבתבונה רבה הכשיר את התפיסה החברתית־ציבורית.

ד"ר אודליה דיין־גבאי היא חוקרת תקשורת מגדר, זנות ואלימות נגד נשים, האוניברסיטה העברית בירושלים והמכללה האקדמית ספיר. מייסדת המרכז הישראלי לשוויון מגדרי

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook