זה היה המבחן הציבורי האמיתי הראשון שלו. ג'רמי קורבין, ראש האופוזיציה של הוד מלכותה, נדרש למשבר הבינלאומי סביב המתקפה על פריז. הזדמנות לעשות לעצמו שם של מנהיג שסופרים אותו. אבל קורבין הצליח במהרה דווקא לחזק את התחושה שבחירתו לתפקיד הייתה תקלה היסטורית. טעות קשה. האיש שתומכיו נהרו לאסיפות בחירות ודיברו על כריזמה מחשמלת התייצב מול ראש הממשלה דיוויד קמרון בפרלמנט, ובהופעה חיוורת ומגומגמת הזכיר במשהו את דמותו השלומיאלית של מיסטר בין. המסקנה המתחזקת: מפלגת הלייבור, שבחרה אותו, מבצעת התאבדות פוליטית.
במהלך שבוע אחד הדגים קורבין שילוב של דעות שרוב הציבור הבריטי סולד מהן עם חוסר יכולת להנהיג. זה החל כמה ימים לפני הפיגועים בפריז, עם הפרסומים על חיסולו של מוחמד אמווזי, הוא "ג'ון הג'יהאדיסט", עורף הראשים הכוכב של דאעש. קורבין פקפק בחוקיות החיסול האמריקאי ואמר שהוא "יאשר רק פעולות בהתאם לחוק הבינלאומי". הפעולה האווירית של ארה"ב הייתה מוטלת בספק בהקשר הזה, לדבריו. "אם אנחנו מציבים עצמנו במערב כנעלים וכמי שמתנהלים בהתאם לחוק הבינלאומי ולחוקים שלנו, אני חושב שעלינו לנהוג בהתאם. אני ממתין להסבר על הבסיס החוקי לאותה פעולה".
התגובות הלעגניות לא איחרו לבוא. האם קורבין ציפה שאמווזי יתייצב בתחנת משטרה ויסגיר עצמו? האם צו הסגרה בינלאומי יטיל אימה על אנשי דאעש, שימהרו להסגיר את הפסיכופת הלונדוני לשעבר? הלעג הפך לתדהמה ממש, כשקורבין המשיך בקו הזה אחרי פיגועי פריז, כשביקר את הוראות הפתיחה באש החדשות של כוחות הביטחון הצרפתיים, שיצאו לצוד את הטרוריסטים שטבחו באזרחיהם.
תופסים מרחק מהמנהיג
מיד לאחר בחירתו של קורבין פרסם ראש הממשלה קמרון ציוץ בחשבון הטוויטר שלו, בו נאמר שקורבין יסכן את ביטחון המשפחות בבריטניה אם יכהן כראש ממשלה. בתחילה זה נראה כחלק מההקצנה של התעמולה השמרנית. זו שהביאה את קמרון לומר דברים ברוח "הסקוטים נוהרים לקלפי באוטובוסים" ולהעלות חשד שהוא חולק אולי אותם יועצי בחירות עם בנימין נתניהו. אבל חודשיים לאחר מכן, הרוח הזו נשמעת כבר בדבריהם של חברי פרלמנט מטעם הלייבור. האיש שטען שחיסולו של אוסאמה בן־לאדן היה טרגדיה, משום שהוא לא הועמד לדין, עשוי להיות הטרף הקל ביותר בתולדות מערכות הבחירות בבריטניה. זאת, בהנחה לא סבירה שהוא יגיע לכזו בכלל.
בחודשים האחרונים נראה שקורבין מתאבד באמצעות התקשורת. כל יום הביא פארסה חדשה וקיתונות של ירידות על הלייבור. גם במקרה פריז, כמו באחרים, ניסה קורבין לאחר מכן לעשות סיבוב פרסה. אבל זה היה מאוחר מדי. הרושם הכללי, שמראש סימן את אפשרות כהונתו כראש ממשלה כהזיה, החריף. המוסכמה הכללית היא שהוא לא ראוי בכלל לעמוד בראשות מפלגה. שום מפלגה. ודאי לא מפלגת אופוזיציה ראשית הטוענת לכתר.
הסלידה ממנו בולטת. מאז היבחרו הודיעו עשרה חברי פרלמנט בכירים שהם עוברים לספסלים האחוריים של הבית ולא ימלאו תפקיד חשוב במפלגה. בזמן דיונים בפרלמנט, חברים ממפלגתו תופסים ממנו מרחק. בזמן "שאלות ראש הממשלה", הישיבה השבועית שבה מתנצחים ראשי המפלגות, קרא יו"ר הבית בשמו של קורבין וביקש ממנו לדבר. בדרך כלל זו גם הזמנה לחברי מפלגתו להריע ולתמוך בו. גם ראשי מפלגה לא פופולריים כמו גורדון בראון ואד מיליבנד זכו בתמיכת חברי הפרלמנט שלהם בעת המופע. לא קורבין. חברי מפלגתו נותרו שקטים במהלך נאומו. "היה כבר יותר מכובד אם היו קוראים קריאות בוז", לעג לסיטואציה אחד הסאטיריקנים הפוליטיים.
.
צילום: אימג'בנק
.
רוצים לקרוא את הכתבה המלאה? לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש במתנה עד הבית
