אני לא זוכרת איך עוברים דירה. לא יודעת פתאום מהם השלבים, אני לא יודעת אם אי פעם ידעתי. זו אמורה להיות דרמה קטנה מאוד, מעבר מדירה אחת אל אחרת. אבל האם בכלל יש לי דרמות קטנות? התסריטאי שלי כתב אותי מוגזמת
אני מתיישבת על המיטה הנמוכה שלי (מזרן על רצפה, זמני בהגדרה, אף פעם לא הגיע לדרגת "מיטה" למרות שעשה כמיטב יכולתו) ומסתכלת בלי לראות, על כל החפצים שלי, אלו שמונחים, אלו שמגובבים, אלו שנבחרו ואלו שהתקבלו במשיכת כתף. אני לא מדברת אל עצמי הרבה בקול רם, לפעמים רק כדי לדחוס את מידת האמיתיות של המצב, לתת לדברים מעורפלים משקל של מציאות. כמו כשאומרים בקול שם של דמות, כדי להכיר אותה באמת. "פיליאס פוג". "אהרון קליינפלד". "ג'ו מארץ'". המון שמות אמרתי בקול בכל השנים, מנסה ללכוד אותם בצנצנת ולסגור חזק וקרוב. אז אני אומרת בקול רם, כדי להכיר טוב יותר את הדמות שאני נהייתי עכשיו פתאום – "לילך וולך, את עוברת דירה".
אני לא זוכרת איך עוברים דירה, זו המחשבה הראשונה שלי. אני לא יודעת פתאום מהם השלבים, אני לא יודעת אם אי פעם ידעתי. זו אמורה להיות דרמה קטנה מאוד, מעבר מדירה אחת אל אחרת. יותר טרדה שמאפשרת לקטר קצת, לארוז קצת, לזרוק קצת, לסחוב קצת, ובסוף לשבת על מיטה נמוכה, ולהסתכל מבלי לראות על חפצים ישנים במקום חדש. אבל האם בכלל יש לי דרמות קטנות? התסריטאי שלי כתב אותי מוגזמת. אני אדם שבוכה כל יום, אני גם מקרקרת מצחוק כל יום, אני נעלבת מדברים דוממים, אני אקסטרה, נו. למה שזה יהיה שונה.
אל הדירה הזו עברתי לפני שש שנים מתוך תחושה שהפסדתי במשחק הנחשים והסולמות, גלשתי על נחש מכוער וארוך במיוחד אל אחת המשבצות הראשונות בלוח, ונשאר לי רק לנסות לזקוף סנטר רועד, לקזז את ההפסדים שלי ולהטיל קובייה מחדש. דירת הגן הקטנה האהובה והשנואה שהייתה לי, עשתה הכל כדי לפלוט אותי מתוכה – הגינה המתוקה נחרבה מעבודות ההריסה והבנייה האגרסיביות שנערכו בבניין הסמוך שהיתמר מעליה. בא כוחו הלחוץ והקפיצי של בעל הבית, הפך לפורץ כשניסה להיכנס לדירה בלי להודיע כדי להציג אותה לקונים פוטנציאליים. הם קיבלו מופע יפהפה של אישה רושפת במגבת, טורקת לו את הדלת בפרצוף. המכשירים החשמליים קרסו בזה אחר זה כמו בית קפה שמכבה את האורות אחד־אחד ברמיזה גסה ללקוחות הנואשים האחרונים. וחוץ מזה היו החלומות – לילה אחרי לילה חלמתי שקירות הבית קרועים אל החוץ, חושפים אותי לרוח, לחול, לעיניים. הייתי מתעוררת באגרופים קפוצים, סהרונים אדומים של ציפורניים חרוצים בכריות הידיים שלי. כשמסבירים לי לאט אני מבינה לאט, ובסוף הבנתי. אני צריכה לעבור דירה.
—
הדירה הזו הייתה טובה אליי, למרות שאני לא אוהבת את הביטוי הזה. כמה מתיש זה כשכותבים בחשיבות עצמית – "פריז, היית טובה אלינו". פריז הייתה לפניכם ותישאר אחריכם, אכפת לה כלום ושום דבר מכם, רק פעוטות רשאים להאמין שהם מרכז היקום באופן הזה. ובכל זאת אני אומר שהדירה הזו הייתה טובה אליי לפעמים יותר משאני הייתי לעצמי בה. היא הציפה באור שמש את חדר השינה, היא שמרה על העציץ באדן החלון שיחיה וישגשג. היא הגנה עליי מהחוץ, מהרעש, מהאנשים, לפעמים אפילו מהבדידות. בישלתי בה ואפיתי בה כאילו יבואו אורחים, לפעמים הם הגיעו. מאות עוגות נאפו בדירה הזו; אפילו עוגת חתונה, עקומה ומצחיקה, נאפתה כאן.
בדירה הזו מצאתי שוב מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה, והצלחתי לעשות את זה. בדירה הזו שחלקתי לתקופה יפה עם אחותי, נפגשנו מחדש כנשים וחברות, והתאהבנו מחדש זו בזו, וקשרנו מחדש את חבלי הטבור שלנו בקשר פרפר. בדירה הזו הכרתי את האהבה שלי, את זה שאיתו אני עוברת לגור עכשיו.
—
יום אחרי שהחלטתי לעבור מהדירה, נשרפו שתי נורות. ביום השני צרור המפתחות נקרע, ונותרתי ביד עם המפתח של הדירה החדשה שלי, ועל רצפת חדר המדרגות נשמט בצלצול המפתח של הדירה שאני עוזבת. קפאתי מול הסצנה הזו, מתבוננת מבחוץ על הדמות האקסטרה שלי שעמדה קפואה מול הסצנה הזו. אני אוהבת סימבוליקה, היא מצליחה להנציח רגעים אקראיים במסגרת של כוונות משמיים. אחרי כמה שעות של בהייה בחלל הדירה, לקחתי דף גדול וכתבתי עליו בכתב היד הכעור שלי, שכבר לא יודע איך יוצאים מעט ולא ממקלדת –
* לקנות שקיות חזקות וגדולות!
* לקנות מסקינגטייפ!
* לשאול בסופר על ארגזים!
* לשאול בסופר יודה על ארגזים!
* לשאול בבית קפה על ארגזים!
* עיתונים בפח הכחול? לבדוק!
*
*
חשבתי שזה יפה מאוד ליום אחד, והלכתי לישון עם כוכביות שמחכות שאני אזכר מה כותבים אחריהן. במקום לארוז חפצים בארגזים, מה שרציתי זה להגיע אל כל הדירות שגרתי בהן אי פעם – שמונה במספר – ולגעת בדלת שלהן, ואם ירשו לי, אולי להיכנס אליהן ורק לעשות סיבוב ורק ללטף קירות שלא זוכרים. זה ניצול לא טוב של זמן, אגב, כשצריך לעבור דירה. אחרי ששקלתי ברצינות את הרפתקת השטות הזו, החלטתי שדי. די עכשיו. אלו לא הקירות שעזבתי, זה את העצמי שגרה בבתים האלו – את מי שניסתה להכות שורשים באדמות רדודות מדי והתאכזבה.
אני עוזבת את הדירה. תכף לא אנעל את הדלת אלא ינעלו אחריי. אני מסבירה – "הצרור נקרע פתאום, הנה את רואה? השרשרת הקטנה כאן שחיברה את המפתח, פתאום נחלשה", אני נבוכה מחתיכת האמונה הטפלה שהפלתי לתוך החדר שאני משאירה. "תתחדשי, זו דירה נהדרת. באמת, נהדרת. היא תביא לך את המזל", אני מוסיפה מהר, באופן משונה חצי מלגלג, כאילו אני מצטטת איזו דמות. איזה מזל, מי מזל, ממתי אני מדברת ככה. אבל אני יודעת שהסגרתי אמת קטנה שאני מחזיקה דולקת על כירה קטנה אחורית בירכתי המוח. אני מתמהמהת, נודניקית. מיישרת את שטיח הכניסה מאחוריי אפילו שהוא כבר לא שלי. מקלפת את המגנטים מהדלת מבחוץ – "ך" אחרי "ל" אחרי "ו" אחרי "ו". אם הייתי דתייה, הייתי אומרת עכשיו כמה מילים שמישהו אחר כתב, איזו ברכה על דרך חדשה, איזו תפילה לשורשים עמוקים. אבל אני לא דתייה, והמילים שלי מדנדנות קטן ופרטי. אני מושכת את השער הנוקשה שתמיד נתקע, ויוצאת לרחוב, ממלמלת בחצי קול: "תודה על הכל, תודה".
.
אהבתם? רוצים לקרוא עוד? לפרטים על מבצע מנויים – חודשיים ראשונים ב-19.90 ש"ח בלבד – לחצו כאן
.
איור: וליה רוזנצוויג
