יש משהו בחגים, בייחוד בפסח, באביב הזה שלו, בריחות ההדרים, בשדות שנקצרו זה עתה, שמאפשר לצאת מעט מחוץ לבית, מחוץ לרחוב, לעצמך, מחוץ למרחב המוכר, הקבוע. אדם נוטע את עצמו רוב הזמן במרחב הקבוע. זה לא עניין של דימוי – זו המציאות ממש. העולם המערבי נוטע את אנשיו במרחבים קצובים.
ולפעמים נדמה כי ביציאה הזו מחוץ לעיר, הארגון של התיקים, המחשבה על מקום אחר, אולי על זמן אחר, יש משהו מאיים, מפחיד, מערער יציבות. לכן ווייז היא הצלחה גדולה כל כך. האדם רוצה לדעת כל הזמן שהוא בשליטה. לאן הוא הולך, כמה זמן ייקח. המחלה הגדולה ביותר של המאה ה־21, אני כותב לי – עדיין בסלון, רגע לפני היציאה, כשמסביבי התרוצצות – המחלה הגדולה ביותר, העמוקה והמהותית ביותר, היא חוסר היכולת להכיל את הלא נודע, את האפשרות ללא נודע, את ההפתעה. כלומר, במילים אחרות, חוסר היכולת לצאת למסע, באמת.
ובכל זאת, למרות הפחד ועם כל מאבטחי השליטה, אנשים יוצאים החוצה. בחול המועד האחרון יצאו אל הטבע מאות אלפי בני אדם. וזה סימן לתקווה, אני כותב לעצמי, ומסמן לעצמי בראש. אל מול חוסר היכולת הזה להכיל את הלא נודע, יציאה של כמות כזו של אנשים אל הטבע, אל האדמה, אל הפשטות הזו של בשר על האש, של מים מבקבוק, של שירותים כימיים מצחינים, יציאה כזו יש בה משום תקווה. תחושה אינטואיטיבית כמעט שעוד יש על מה לדבר.
הישראלים, אלה שבמהלך השנה דוחפים את ראשם אל תוך המסך, אלה שהמסע המרכזי שלהם הוא "מסע קניות" בעוד איזה קניון משועתק, כזה שנראה אותו דבר בדיוק, עם אותן חנויות בדיוק, אלה שמתנהלים כאילו כל יום יכול להיות היום האחרון, שרואים בערבי אויב; היציאה שלהם אל הטבע, אל המרחב הזה שלמרות הטלפונים הניידים ולמרות הכול, עדיין יש בה מעין ביטול של מרוץ הזמן, בזכות היכולת להתקיים, ולו לכמה שעות, במרחב של שקט. כן, גם בתוך ההמולה החונקת של הגנים הלאומיים, גם בתוך הישראליות הזו הצועקת, המחצינה את עצמה, גם בתוך זה, הטבע, מעצם הגדרתו, מעצם עצי האלון הגדולים, מעצם מחטי האורן, מעצם זרימת המים הדקה, הטבע הוא נקודה של זמן עומד, של יכולת לשקוע אל תוך עצמך. וזה לא משנה אם תוך דקה תשלוף את הנייד, תעשה שיחה, תגלוש אל הפייסבוק, תצייץ משהו.
השנייה הזו שבה אדם עוצם את עיניו, מקשיב, שוקע אל תוך משהו, השנייה הזו שכמה מאות אלפי ישראלים התמסרו לה במודע או שלא במודע, מתוך הכרעה או מתוך היגררות אחרי הזרם, אחרי הילדים, אחרי האינרציה – השנייה הזו היא, מבחינתי, פתח לתקווה. יש על מה לדבר.
–
איש אחד שעמד לידי בתור בתחנת הדלק אמר שסוף־סוף אנשים יצאו מהבית כדי לראות על מה אנחנו נלחמים כאן. זה הסיפור הישראלי, חשבתי. והוא התכוון, שאנשים יֵצאו, ייהנו, יראו נופים, יבינו עד כמה הארץ הזו יפה, מיוחדת, עד כמה יש בה את העוצמות שלה, וזה ייתן להם כוח להמשיך להילחם. ככה הוא אמר למישהו ששאל אותו מה הכוונה: "זה ממלא את הבטריות, הטבע הזה, אני נושם אותו עכשיו כדי שכשאראה חדשות, עם כל הרעל הזה שמכניסים לך שם – אני אזכור עד כמה הארץ הזו מדהימה".
ורציתי להגיד לו שמי שבאמת מסתובב בארץ הזו, מי שרואה כמה דם כבר נשפך עליה, כמה אמהות שכולות, כמה כאב שמרוח על כל היופי הזה, מי שבאמת מקשיב לארץ הזו, מי שלא מסתובב בה כאילו הוא באלפים, מצלם תמונות של נוף, מי שמאזין לנוף הזה, לאדמה הזו, לאבנים, מי שיסתכל על האנשים שהם חלק בלתי נפרד, שהם במידה רבה הנוף עצמו, מי שיעשה את כל זה יצטרך להכריז – לפחות בינו לבין עצמו – שמשהו במציאות הזו צריך להשתנות. שיותר מדי ספגה האדמה הזו, שעלינו האחריות להציל אותה.
ונסיעה בארץ מלמדת אותך עד כמה אנחנו אונסים את האדמה הזו לצרכינו, עד כמה אנחנו, בסופו של דבר, מעבר לכל המילים היפות, עד כמה אנחנו פשוט לא רואים אותה בכלל, עד כמה אין לנו בעיה פשוט להרוס אותה אם נוכל להוציא מזה עוד כמה גרושים, אם אפשר יהיה לבנות עוד איזה בניין או קניון או אפילו לשאוב עוד מים, לחסוך בעלויות. באחד המקומות שהייתי בהם בחול המועד האחרון, הנחל היה יבש. הילדים רצו מים – ולא היו מים. וילדה אחת אמרה: "אבל יש כאן נחל".
ולך תסביר לעיניים השואלות האלה, למבט הזה שמבקש לגשר בין המובן, הידוע, לבין האנושי, הקר. לך תסביר לה שהקיבוץ ליד מייבש לה את הנחל בשם המולדת. ואתה רוצה לומר שהמים האלה הם גם שלך, של הטבע, של האדמה הזו שזקוקה גם למים זורמים, לא רק לכסף, לא רק לפעמיים בשנה חופשה בחו"ל, לא רק לסלון מעור איטלקי, שיש ערך חשוב באמת לקיום של הטבע בארץ ישראל, שהתואר הזה "ארץ זבת חלב ודבש" זה תואר שאפשר בקלות להחריב אותו, למחוק אותו, לכסות אותו בשקיות של במבה וביסלי, לשפוך עליו גחלים לוחשות שיבעירו יער שלם, להשתין עליו, להדביק מסטיק בתחתיתו.
והייתי רוצה, אמרתי למישהו כשישבנו מתחת לעץ באיזה פארק לאומי, הייתי רוצה שיעשו לחברי הכנסת בחינה על ידיעת הארץ, על ההיכרות שלהם עם הטבע, עם שמות העצים, הציפורים, הצמחים. והרי אתה יודע, אמרתי לו, אנשי הימין האלה, שמדברים על ארץ ישראל השלמה ועל זה שלא נחזיר שעל אדמה ועל זה שצריך לגרש מכאן את הערבים, אתה יודע שכשזה מגיע לשמירה על הארץ ממש, למאבק בזיהום, למאבק בבעלי הון, לשמירה על חופים, אתה יודע שהם האחרונים להופיע, אם בכלל.
–
אני מדליק מקטרת במרפסת בית בקרני שומרון. באנו לכאן ל"על האש". מסביב אתר בנייה אחד גדול. "איזה הקפאה ואיזה נעליים", היא אומרת לי. ועוד צריך לכתוב איזה טקסט ארוך, אולי אפילו כמה, על הנסיעות האלה מעבר לקו הירוק. על המפגש עם הטבע כפי שהוא בא לידי ביטוי במפגש שלו עם הפוליטי, עם האידיאולוגי, עם המוסר. מה גובר, טבע או מוסר?
ובדרך לפה, במעבר דרך איזה כפר פלסטיני, כל העסקים מתהדרים בשמות של שלום. "מוסך השלום", "פנצ'ריית השלום". הרגל לוחצת על הגז. השלום לא פה. לא כרגע. ואני שואף מהמקטרת וחושב לעצמי על השקר הזה שהצליחו למכור לישראלי, על זה שהוא חושב ששמאל זה אנטיתזה לאהבת הארץ, על זה שאם יש כאן מישהו שעשה משהו עבור האדמה הזו, עבור ההתחברות אליה, אל מי שיושב עליה – זה היה השמאל. שהימין, אנשיו, סגרו את עצמם בטירות גדולות, בבתים גבוהי חומה, כבר אין דירות, כבר אין שדרות. ובדרך צפונה עברנו אחר כך דרך מפרץ חיפה, ואתה רואה את הארובות השמנות והמעשנות ומסנן: הרי לך משל על הארץ הזו.
–
- וירוס התודעה // על קורונה, ממשלות, קונספירציות ורשתות חברתיות // הטור של נדב איל
- האם משבר הקורונה ישנה את הפוליטיקה הישראלית? // מאת רותם דנון
