ובשמש הקופחת של "תשעת הימים; רגע לפני תשעה באב שכל מהות הזיכרון שבו, מעבר לדם ולכאב ולחורבן, טמונה בהבנה של המקום אליו מדינה, חברה, לא מוסרית יכולה להידרדר", נערך בתל־אביב כנס 'שלום עכשיו'. "סוג של כנס ג'יי סטריט", אומר לי המזכ"ל יריב אופנהיימר יום לפני, "רק עם הרבה פחות תקציב, כמובן". ולא בכדי אני ממקם את הכנס הזה בציר הזמן היהודי של תשעה באב. התזמון – במודע או לא – לוכד את המהות. אנשים מבקשים להתכנס כדי לדבר על העתיד של הארץ שלהם, של המולדת שלהם, של החברה שבה הם חיים. אנשים מבקשים להתכנס, לנסוע, לטרוח, להשכים, כדי לדבר בעצם, לפני הכול, על הזהות שלהם, על הפרצוף שלהם, על איך הם נראים בעיני עצמם ואיך הם רוצים להיראות. לדבר על מה שעל פניו נמצא מעבר לשגרת היומיום הרגילה, מה שעל פניו נמצא מעבר לחשבון הבנק והילדים והזיקנה ותחושת הביטחון.
ומילת המפתח כאן, אני כותב לעצמי, היא ה"לכאורה". הרעיון של יום מפגש כזה, של כינוס כזה, הוא בדיוק הרצון להנכיח את הפוליטי, את הדיבורים האלה של העיתון והאינטרנט, בתוך החיים עצמם. הרצון להנכיח את התובנה שהעיסוק עם הזהות שלך, העיסוק בפנים שלך, בשאלה לאן אתה הולך, הוא עיסוק גם בחשבון הבנק שלך וגם בזיקנה ובילדים. אי אפשר לנתק. לכנס 'שלום עכשיו', כמו שאני מבין אותו, כמו שאני מבין שהוא צריך להיות, אסור להיות איזה מפגש מחקרי־אינטלקטואלי, כזה שמדבר על רעיונות, גם אם פוליטיים; כזה שלא מוריד את הכול אל הכביש ממש, כזה שלא שואף לצאת מתוך הביתן הזה, מתוך המושבים האלה, מתוך המילים שנזרקות לחלל האוויר עם איזו אמירה פרקטית, מוחשית, על המציאות.
וכבר בנקודה הזו, עוד לפני שאני נכנס לביתן 10, עוד לפני שאני יוצא מהמכונית, כשהמזגן עדיין עובד בשיא הכוח, ובחוץ מאבטח נוטף זיעה מסתובב בין הרכבים, אני כותב לעצמי שבמציאות שלנו המיידית, התובענית, התועלתנית, יש ערך בכנס כזה, במפגש כזה, כמעט בלי קשר למה שנאמר בו. שיש אמירה בעצם ההתכנסות, בעצם העובדה שבני אדם באים לדבר עם בני אדם. שיש ערך לכל אחד שרוצה להעמיד מראה ולכל אחד שמוכן לבוא ולהתבונן לתוכה. ומראה זה עניין של אומץ. לא כל אחד מוכן לעמוד מול המראה, לא כל אחד מוכן שהאחר יתבונן בו, בשומות שיש לו על הפנים. הימין, אני כותב לעצמי, כמעט ולא עורך כנסים כאלה, כמעט ולא מבקש להתבונן במראה, לברר. העניין שלו הוא המבט הנחוש בעיניים, היודע כול, זה שהרצוג כאילו רוצה לספח לעצמו. "לא משנה כמה פעמים הרצוג יאמר שההתנתקות הייתה טעות ביטחונית – זה לא יהפוך אותו לדמות ביטחונית", אומר אמנון אברמוביץ' בפאנל הפתיחה ולוכד משהו מהמהות.
אחר כך, כשאעמוד בכניסה לביתן יחד עם המעשנים, מישהי תגיד לי שהיא באה לפה פשוט בשביל לדבר, רק בשביל להחליף מילים עם אנשים אחרים, רק בשביל באמת לראות את המילים יוצאות מהפיות של האנשים, להרגיש אותן. זה לא בהכרח שהיא מסכימה עם הכול. היא לא באמת יודעת איפה היא עומדת ביחס למציאות הישראלית. "כי אתה יודע", היא אמרה, "היום כל הדיונים הפכו להיות וירטואליים. אתה יכול להגיד משהו אחד ולמחרת להגיד משהו אחר, והכול עובר, הכול זז, אף אחד כבר לא זוכר מה אמרת. אם בכלל היה אכפת לו מלכתחילה. המילים הפכו להיות הדבר הכי זול בעולם. ואם אתה שואל אותי, המחלה הכי גדולה של החברה הישראלית, ולא רק של הישראלית, בכלל, זה הדבר הזה שאנחנו לא באמת מרגישים את העולם, שאנחנו יכולים בתוך שנייה למחוק את מה שלא בא לנו לראות, שאם מישהו מעצבן אותנו אנחנו פשוט מרססים לו איקס ענק על הפרצוף וממשיכים האלה. העניין הזה שאין משמעות אמיתית למה אומרים. בגלל זה גם אין לאנשים היום בושה".
ואני שואל אותה ואת החברה שעומדת לידה מה דעתן על הפאנל הפותח, זה שהנחתה נחמה דואק והשתתפו בו שלי יחימוביץ' ואיימן עודה וזהבה גלאון ואברמוביץ', וניסו לנתח את המצב של השמאל, את הטעויות שלו, את האופן שבו נכון לו להתנהג. "איימן עודה הכי מרשים", אמרו שתיהן, "היחיד שמדבר במילים פשוטות על המציאות עצמה, על החיים. כל האחרים מבלבלים את המוח עם כל מיני מילים לועזיות כאלה שאף אחד לא יכול להבין, העיקר להישמע חכמים. אגיד לך את האמת, קצת נמאס לי מכל המילים האלה, מכל הניסוחים האלה, באיזה שלב מסוים כשזהבה גלאון דיברה פשוט רציתי לקום ולצעוק לה שתתחיל לדבר כמו בנאדם".
–
רוצים לקרוא את הטור המלא? לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של 'ליברל במתנה עד הבית.
