fbpx

מסע אל הפצע: ערב זיכרון לילדי תימן החטופים // יאיר אסולין

0

ועכשיו, בדרך הביתה, אני עולה ברחוב האר"י, רגע אחרי שהסתיים ערב הזיכרון לילדי תימן החטופים, או כמו שהמארגנים קוראים לזה: "ילדי תימן, מזרח ובלקן". עכשיו, כשאני צועד ברחוב הזה, התלול, העמוס ממכוניות חונות על המדרכה, אולי אחד הסמלים של ישראל השבעה, הוותיקה, האליטיסטית. "רחביה". עכשיו, רגע אחרי שחלפתי על פני פאב קטן, חצי ריק, שבו שלושה צעירים ישבו בחוץ ושאלו אחד את השני על סוגיית הגז הטבעי ומישהו אמר שהוא כבר מזמן לא מאמין לשום דבר שהמדינה הזו אומרת; ומישהו אחר, רכוב משקפיים, כאילו נגדו, אולי כדי להרשים את הבחורה שישבה ביניהם, כמעט צעק באיזה פאתוס, שאם כל האנשים יגידו ככה אז לא תהיה הצדקה למדינה, "ואז לאן תלך, אה?". עכשיו, כשאני צועד ברחוב הזה, כשהמילים שנאמרו רק לפני רגע בקפה קרוסלה, בערב הזיכרון הזה, עדיין מהדהדות בראש, ושיר הקינה ששרה מישהי ששכחתי את שמה עדיין מתנגן, כמו היה איזה נר זיכרון אמיתי, חי; כזה שאתה רואה שיש אנשים שהוא קורע אותם מבפנים. עכשיו, אני מרגיש כאילו הייתי רוצה לרוץ הביתה, למלא מזוודה ולברוח מכאן.

לאן? לך תדע לאן.

אנחנו אף פעם לא יודעים. זו המולדת שלנו. זו הזהות שלנו. אנחנו, מעצם הולדתו, מושקעים עד העצם בסיפור הזה שנקרא "מדינת ישראל". וכן, הסיפור, הסיפור של ילדי תימן החטופים, הסיפור של הילדים האבודים האלה, הילדים שנולדו בריאים ופשוט נחטפו – מישהו אמר במהלך הערב שמכרו אותם ב־5,000 דולר לראש – הסיפור הזה הוא הסיפור של כל מי שאימץ לעצמו במודע או שלא במודע את הזהות הישראלית.

וזו התחושה הראשונה שמציפה אותי אחרי הערב הזה. זו התחושה הראשונה שמציפה אותי אחרי המסע הזה אל תוך הפצע. וזה מסע אמיתי. והפצע הזה הוא פצע אמיתי, נוכח, כואב. אולי אפילו מדמם. ואני רק חושב על הפנים של הזקנות התימניות שישבו בקהל והנהנו בראשן במהלך הערב באיזו עייפות מופגנת. "הנה, מדברים עליכן", רצה הערב הזה לומר, "הנה, אתן קיימות, הכאב שלכן, של חלקכן, קיים, נוכח, אנחנו מסמנים אותו, אנחנו רואים אותו". והן כאילו אומרות, לחלופין: אין לנו נחמה; או – לפחות זה.

וממבט העיניים שלהן לא ידעתי להחליט מה הן אומרות. והסיפור הזה של ילדי תימן, אני רושם לי תוך כדי הדיבורים, אולי אפילו קודם, אולי כשאני יושב בקצה הקפה, רואה לאט־לאט איך הרחבה מתמלאת באנשים, מקשיב לדיבורים שלהם, לחיוכים, לחיבוקים; אולי כבר אז אני רושם לי שהסיפור הזה הוא במובן מסוים חלק משורש הזהות שלנו. חלק מהשורש הרקוב שלה. מבלי לבוא ולשפוט מה בדיוק היה. למען האמת, ראוי להודות שכנראה לעולם לא נדע "מה באמת היה".

אבל השאלה ההיסטורית הזו, אני חושב לעצמי, השאלה הזו שמבקשת להיאחז בוודאי, במוצק, במקום לנסות לשקוע אל תוך הלך נפש מסוים שמבעבע כבר יותר מ־50 שנה, השאלה הזו פשוט לא רלוונטית. ואתה הרי יושב מול קבוצה של אנשים, מלאי כעס ואכזבה, אתה הרי מרגיש אותם, אתה הרי מכיר את הכלל שאומר ששקרים לא יכולים לעבור בירושה; שאם זה שקר, יום אחד זה פשוט יתפוגג, יישכח. מה האינטרס לשמר את הסיפור הזה אם הוא שקר? את מי הוא משרת? והשאלות האלה: "מה בדיוק היה?", "איך בדיוק היה?", או כמו שאמר מישהו, שרק עבר שם לרגע עם הכלב והמשיך הלאה: "מי יכול להישבע לי שזה נכון?". השאלות האלה, כשאתה יושב שם, מול נשים שזוכרות עד היום את הרגע הזה שבו אמרו להן פתאום, משום מקום, ללא כל הקשר שהילד שלהן מת. נשים שרק רגע קודם עוד חייכו, כואבות, על הלידה שעברה בשלום ועל הילד שכבר הספיקו להניק, והנה, פתאום: מת, לכי הביתה. בלי לוויה, בלי גופה לחבק בפעם האחרונה. כשאתה רואה נשים כאלה מולך, כל השאלות האלה, הכאילו חכמות, הכאילו מבקשות את האמת, הכאילו מבקשות לשפוך מים על הגחלים הלוחשות האלה, מבקשות לצנן. כל השאלות האלה לא עובדות.

.

רוצים לקרוא את הטור המלא? לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של 'ליברל' במתנה עד הבית.

צילום: טדי בראונר, לע"מ

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook