fbpx

השנה של פריחת הפודקאסט // רותה קופפר

0

"אני שונא להתראיין לתכניות רדיו.

תמיד יש שם איזה אידיוט והחבר האידיוט שלו"

(לואי סי.קיי, 'לואי', עונה 3, פרק 6)

הפרק הכי טוב בהיסטוריה הקצרה של הפודקאסט, על פי המגזין האמריקאי 'סלייט', שודר במסגרת התכנית 'WTF' שמגיש הקומיקאי מארק מרון, ובו התארח לואי סי.קיי לשיחה בת כשעתיים, בשני חלקים. השיחה הזאת נערכה בדצמבר 2010. הקריירות של שני הקומיקאים, בני אותו הדור, הלכו באותם ימים לכיוונים הפוכים: 'לואי' עלתה לאוויר ארבעה חודשים קודם לכן וזכתה לשבחים מקיר לקיר; ואילו קריירת הסטנדאפ של מרון דעכה, אשתו עזבה אותו ומנהלי תחנת הרדיו בה עבד פיטרו אותו. השניים, שהיו חברים טובים בעבר, התרחקו עם השנים. "אף פעם לא ראיתי בזה ראיון", אמר מרון ל'סלייט' בשנה שעברה, לאחר שהתבשר על הבחירה, "בסך הכול היה לי חשוב שלואי ואני נשפץ את מערכת היחסים בינינו וניסיתי להבין איך לפתור את זה".

ב'לואי' נאלץ סי.קיי בסופו של דבר לעלות לשידור בתכנית הרדיו של "איזה אידיוט והחבר האידיוט שלו", כדי לקדם את סיבוב ההופעות שלו בקנזס סיטי. הוא נתקל בשני שדרני רדיו צווחניים, ילדותיים ולוקאל־פטריוטיים, וזה מסתיים בכישלון מהדהד. שיחת הפודקאסט בין סי.קיי למרון, לעומת זאת, עשתה פלאים ונחקקה בלב המאזינים. במידה מסוימת היא מזכירה פרק טוב במיוחד של 'לואי', רק באודיו. סי.קיי מספר למרון על החיים ועל הקריירה, על סרט שחלם לעשות ובו אישה שבית המשפט גזר עליה לגדל זקן, על היום שבו קנה חצוצרה יקרה מאוד מבלי שאפילו ידע לנגן; ובכנותו האופיינית מספק למאזינים רגע מרגש במיוחד, שבו נחנק גרונו והוא נאלץ לשתות מים כדי להתעשת, כשהוא מדבר על לידת בתו הבכורה וכיצד היא שינתה את חייו.

כשם שלא ניתן היה לנבא כי הפריט התרבותי המבוקש ביותר על ידי ילדים בתחילת המילניום השלישי יהיה ספר ('הארי פוטר', כמובן, ששבר ב־2008 שיא מכירות עם 400 מיליון עותקים, תורגם ל־65 שפות והופץ ביותר מ־90 מדינות), כך שיחת נפש בין קומיקאים לא הייתה הדבר הראשון שעלה במוחם של חזאי הטרנדים בעודם מנסים לנחש מהו אמצעי המדיה שיקום לתחייה, ישתלב במגמת הרטרו ועדיין יהווה תוצר אורגני של העידן הטכנולוגי. כי איך שלא הופכים את זה, הפודקאסט – תכנית אודיו שאפשר להוריד מהאינטרנט או להאזין לה בסטרימינג בדרך כלל בחינם – הוא עדיין בסך הכול שלב אבולוציוני דיגיטלי של הרדיו ה"מסורתי"; ובלי לשים לב, חלפו כבר 35 שנים מאז שהבאגלס, בחליפות כסופות ובמשקפי שמש מטופשים, לקחו את מכשיר הווידיאו וחבטו בראשו של כוכב הרדיו שוב ושוב עד שהתפגר. אם כן, תשאלו בצדק, למה שמישהו יחשוב פתאום שהדבר שהאנושות הכי זקוקה לו בשנות האלפיים זה עוד סוג של רדיו, למה שמישהו יטרח להמציא את הפודקאסט, לשדר פודקאסט, להאזין לפודקאסט. למה.

כי אפשר, כי זה נוח, כי כדאי לכם, השיב סטיב ג'ובס והתהפך בחזרה לצד השני.

הפתעת קשב

ביוני 2005 שחררה אפל גרסת אייטיונז תומכת פודקאסטים, והמדיום הפך נגיש לכולם. ג'ובס הכריז כי הפודקאסט הוא "הדור הבא של הרדיו". בשלהי אותה השנה, המילה "פודקאסט" – שילוב של "אייפוד" ו"ברודקאסט" – נבחרה למילת השנה של מילון אוקספורד. שנתיים לאחר מכן, כשנולד האייפון, תחבה המהפכה לאוזניה שתי אוזניות ויצאה לדרך.

הפודקאסטר הראשון היה העיתונאי כריסטופר ליידן, שעבד בין השאר ב'ניו יורק טיימס' ובתחנת רדיו בבוסטון. לפני עידן הפודקאסט, כשעדיין קראו לזה אודיו־בלוגינג, העלה ליידן לאינטרנט תכנית ראיונות שזכתה לפופולריות ולשבחים על עומקה ועל איכותה העיתונאית. מי שהשמיש את הפודקאסט ככלי בידי האדם הממוצע היה אדם קארי, לשעבר מנחה ב־MTV, שחבר לדייב וויינר, מאבות ה־RSS – וביחד הם פיתחו תוכנה להפצת קטעי אודיו ברשת. רבים מחלוצי הפודקאסט היו עיתונאים מהעולם ה"ישן", כאלה שעשו את המעבר מהטלוויזיה והרדיו למדיום האינטרנטי החדש והביאו איתם את הידע והמקצוענות. אחד מהם הוא ליאו לפורט, שיצר את 'TWiT' (This Week in Tech), הפודקאסט הכי מצליח בנושאי טכנולוגיה עד היום, שהפך אותו למיני־אימפריית תקשורת. זמן לא רב לאחר מכן גילו את העולם הזה שני גופים משמעותיים: NPR, הרדיו הציבורי האמריקאי; ו־BBC, הרדיו הציבורי הבריטי. מכיוון שבשני המקרים מדובר בתחנות רדיו, היה להם קל לעשות את המעבר לפודקאסטים. מ־NPR יצאו פודקאסטים מצליחים כמו 'החיים האמריקאיים האלה' (שהחלה כתכנית רדיו ואף עברה גלגול טלוויזיוני) ו'סיריאל', עליו נרחיב בהמשך. אחרי העיתונאים הגיעו גם הקומיקאים, בעיקר אדם קורולה ומארק מרון, שתרמו, לצד החייאת הקריירה שלהם, גם לפריחת הפודקאסטים.

סוד ההצלחה של הפודקאסט טמון בפשטותו. עבור יוצרי הפודקאסטים דרוש רק חדר קטן, מחשב ומיקרופון, ועבור המאזינים מדובר בתוכני רדיו אינטרנטיים המשודרים באופן רציף על פי דרישה דרך המחשב או הסמארטפון, לרוב בחינם. אפשר להעביר כך נסיעות שלמות מבלי להישען על התוכן המוגבל שמוצע במטוס או לזה שבוקע מהרדיו של נהג האוטובוס, כי כל התוכן שתרצו נמצא עכשיו בתוך הטלפון החכם והקטן שלכם.

בניגוד לרדיו ה"מסורתי", הפודקאסט משתלב היטב בשגרת היום. אין בו שעות שידור, אפשר להריץ אחורה וקדימה, הוא לא תלוי באיכות האנטנה. אתם יכולים לשמוע בכל פעם קצת או להאזין ברצף, שעות שלמות, לתוכן שמותאם במיוחד עבורכם. בניגוד לצפייה בטלוויזיה, פודקאסטים מאפשרים לאדם המודרני להמשיך בחייו, להדיח כלים, לצאת לג'וגינג, לנסוע באוטובוס, ללא מסכים מטרידים, ועדיין ליהנות מסיפור טוב. בתחרות על הקשב של האדם בעידן הטכנולוגי יש לפודקאסט יתרון – הוא זקוק רק לאוזניים שלכם.

במידה מסוימת זוהי עדות לסדק נוסף בעולם התוכן. שיקף זאת יפה כהרגלו מנחה הלייט נייט סטיבן קולבר במהלך ראיון עם העיתונאית החוקרת שרה קוניג, יוצרת סדרת הפודקאסט התיעודית 'סיריאל', כששאל אותה אם מאז שהייתה ילדה חלמה שאנשים יאזינו לתחקירים שלה בזמן שהם עושים כושר על ההליכון. אבל זה לא שונה מכל סתירה בין הפרעת הקשב לשיפור המולטי־טאסקינג שאותם חווה במקביל כל אחד בעולם המודרני.

לכאורה, ההאזנה המחודשת לתכניות מלל נראית כחזרה לעבר, לעולם נטול מסכים שמלווים כל דקה פנויה או לא ביום; לתקופה קסומה שבה ילדים חוזרים הביתה, אוכלים שניצל ומקשיבים ל'תכנית לאם ולילד', או בגרסתה המוכרת פחות, 'לבת ולבן ולמי שמתעניין'. יש מי שיראו בזה אפילו תנועת נגד, ריאקציה לעידן הטכנולוגי. אך למעשה הפודקאסט הוא המשך ישיר של העידן העכשווי, שמציע זרימה אינסופית של מידע ותוכן. מצד אחד, עידן הרעשים הבלתי פוסקים, הפרעות הקשב, המגוון המבלבל והיעדר ההיררכיה, שלא מאפשר לך להשתעמם לרגע; ומצד שני, עידן הנגישות, המיידיות והפשטות, שמעודד אינדיבידואליזם ואפשרות בחירה. במילים אחרות, אפשר לצרוך בלופ סרטוני Vine בני שש שניות על חתולים שנבהלים ממלפפונים, או לצרוך הרצאות ארוכות בנוסח 'טד', כל אחד על פי טעמו. אפשר לייצר מם בחמש דקות, או לייצר סדרת רשת בת שמונה פרקים. ובכל זאת, למרות מגוון אפשרויות הצריכה התרבותית, מגיע כעת הפודקאסט – המדיום המושלם לפירוק נושא ולהצגתו באופן מעמיק – וכמו לועג לתרבות האינסטנט. לא עוד "אלה היו 60 שניות על…", אלא 60 שעות, אם רק תרצו.

עשור, כמעט נצח במונחי טכנולוגיה, חלף מאז נבואת ג'ובס, לפיה הפודקאסט הוא הדור הבא של הרדיו. מיליוני שעות של תוכן בכל נושא בעולם – קומדיה, תרבות, בידור, מדע, טכנולוגיה, ספורט – הצליחו לכבוש להן קהל נאמן. אלפי פודקאסטרים עצמאיים רכשו מיקרופונים זולים והעזו להביע את עצמם. ועדיין, רק השנה קבעו בנחרצות עיתונים ומגזינים ברחבי העולם, כמו ה'טלגרף' הבריטי, כי "זו שנת הפריצה של הפודקאסט". מעבר לפשטות, להנאה, לאיכות ולסקרנות, היה צריך לקרות משהו דרמטי, סיפור הצלחה פורץ דרך, כדי להביא סוף־סוף את הפודקאסט לקדמת התודעה הציבורית.

רצח באוזניים

הסיפור הזה הגיע בסוף 2014. קוראים לו 'סיריאל' (Serial), סדרת פודקאסט דוקומנטרית, מותחת וממגנטת בת 12 פרקים בעלי אורך משתנה (הקצר שבהם נמשך פחות מחצי שעה, והארוך שבהם נמשך קרוב לשעה), שהופקה על ידי יוצרי תכנית הרדיו הפופולרית 'החיים האמריקאיים האלה' (This American Life). לאורך הסדרה בוחנת העיתונאית שרה קוניג אם הרשעתו של צעיר בשם עדנאן סעיד ברצח חברתו היי מין לי ב־13 בינואר 1999 ושליחתו למאסר עולם היו מוצדקות. לפי התביעה, הרצח בוצע לאחר שהשניים, בני מהגרים שלמדו בתיכון וודלון בבולטימור באותה תקופה, נפרדו, והיא החלה לצאת עם בחור חדש. חבריו של סעיד פנו לקוניג בטענה שאין היגיון בתרחיש הזה ושכנעו אותה לפתוח בחקירה עצמאית משלה.

זמן קצר מרגע עלייתה לרשת שברה 'סיריאל' את כל השיאים. תוך תשעה שבועות היא הפכה לפודקאסט הראשון שחצה את רף 5 מיליון ההורדות. העונה הראשונה שלה דורגה במקום הראשון באייטיונז עוד לפני עלייתה הרשמית, ונשארה בפסגה במשך שלושה חודשים, הרבה אחרי סיומה. בזמן אמת האזינו לכל פרק שלה 2.2 מיליון בני אדם, ועד הקיץ האחרון הורידו אותה כ־31 מיליון פעמים (לשם השוואה, עשרת הפודקאסטים הבאים במדד הפופולריות נהנים מ־620 אלף הורדות לפרק). באפריל הוענק לה פרס פיבודי, שמחולק מדי שנה על ידי בית הספר לעיתונות ותקשורת המונים באוניברסיטת ג'ורג'יה, וגם כאן מדובר בפודקאסט הראשון בהיסטוריה שזוכה להישג זה. "אנחנו רוצים להעניק לכם, המאזינים, חוויה דומה לזו שאתם מקבלים מסדרה נהדרת של HBO או נטפליקס, כמו 'בית הקלפים', כאשר נקשרים לדמויות ובכל שבוע מקבלים עוד ועוד התפתחויות", אמר איירה גלאס, המגיש והעורך הראשי של 'החיים האמריקאיים האלה', "אלא שב'סיריאל' מדובר בסיפור אמיתי, בלי תמונות, ואפשר ליהנות ממנו גם בזמן נהיגה".

הסדרה, שהפכה תוך חודשיים לתופעה תרבותית, העניקה לקוניג, עיתונאית חוקרת רצינית ויסודית, מעמד מפתיע של סלבריטאית, כולל חיקוי ב'סאטרדיי נייט לייב' לראיון שלה אצל קולבר. באותו ראיון, שבו הגדיר קולבר את קוניג כ"כוכבת העל הראשונה של עולם הפודקאסטים", הוא שאל אותה מה היא מרוויחה מכך שיצרה את הפודקאסט הפופולרי ביותר בהיסטוריה. "ובכן, אני כאן", השיבה קוניג. לקולבר זה הספיק: הוא הכתיר אותה מיד כאורחת "האהובה עליי בכל הזמנים". גם המבקרים חלקו שבחים לקוניג ול'סיריאל'. ב'ניו יורק טיימס' כינו את הסדרה "הלהיט פורץ הדרך הראשון של הפודקאסט", וב"גרדיאן" הכריזו כי הסדרה היא "ז'אנר חדש של סיפור המוגש בעל פה".

'סיריאל' מוגשת בקריינותה העניינית, השקטה, הכנה, האישית ועתירת הפרטים של קוניג. היא פונה למאזינים כאילו היו חברים או קולגות שהיא מספרת להם על עבודתה. כך היא מגוללת את הסיפור, מסבירה על דרכי החקירה שלה ושל מפיקתה, משתפת את המאזינים בתחושות הבטן, מציינת את חוסר הנוחות לגבי החורים בגרסאות העדים – כל זאת לצד עבודת תחקיר מקצועית שכוללת שיחות טלפון עם האסיר, הקלטות של ראיונות עם חבריו ובני משפחתו, כמו גם עם עורכי דין ושוטרים.

הסדרה השתלבה בטרנד של יצירות דוקומנטריות פליליות שהוגשו על המסך כמו דרמה טלוויזיונית בלשית – 'הג'ינקס' של HBO, שתיארה את המעקב המשטרתי אחר בן למשפחת מיליארדרים מניו יורק שרצח את אשתו ואת שכנו, ונבנתה על ההצלחה הפנומנלית של סדרת סרטי הטלוויזיה 'גן העדן האבוד', גם היא של HBO, שהצליחה – בזכות התחקיר המעמיק והתהודה הציבורית – להביא לשחרורם של שלושה נערים שריצו מאסר ממושך על רצח שלא ביצעו.

אם ישנם די ערוצים שבהם ניתן לספר סיפור מתח אפקטיבי בעזרים ויזואליים, מדוע בכלל צריך ליצור סדרה כמו 'סיריאל'? התשובה פשוטה: זה קל יותר, זול יותר ועונה על צורך אנושי אחר שאינו מסוגל להשביע את עצמו בסדרות הז'אנר שנולדו באמצעי המדיה הוויזואליים.

במגזין 'אטלנטיק', למשל, ניסו לענות על השאלה מה מתרחש בתוך מוח האדם כשהוא מאזין לסיפור טוב. ממחקר שערכה אמה רודרו, מרצה לתקשורת באוניברסיטת פומפאו פברה בברצלונה, עולה כי מבנה קולי דרמטי המדובב על ידי שחקנים שמספרים את הסיפור באמצעות דיאלוג, מעורר את הדמיון ומערב את המאזינים רגשית בסיפור יותר מאשר בקריינות רגילה. במחקר אחר מצאה רודרו כי השימוש באפקטים קוליים בדרמת אודיו הגדיל את יכולת הדמיון וגרם למאזינים להקשיב ביתר תשומת לב. אחד הדברים המשמעותיים ביותר שהתבררו במחקר וניתן להשליכו על הפודקאסט הוא העובדה שבדומה לקריאה, גם ההאזנה מאפשרת לאנשים ליצור את הגרסאות שלהם לדמויות ולסצנות בסיפור. ויותר מכך: האזנה לסיפור פודקאסטי, שלא כמו קריאת ספר, היא אקטיבית יותר, משום שהקצב מוכתב על ידי גורם חיצוני, והמוח צריך לעבד את המידע החדש תוך שהוא מקשיב לקצב הדיבור של המספר. "אודיו הוא אחד מסוגי המדיה האינטימיים ביותר משום שהמאזינים כל הזמן בונים דימויים של הסיפור במוחם ובוראים את היצירה שלהם – ואת זה כמובן אי אפשר להשיג במדיה חזותית", מחדדת רודרו.

באתר High Snobiety נערכה ההשוואה המתבקשת בין חוויית הצריכה של שתי הסדרות מאותו הז'אנר, 'סיריאל' הפודקאסטית ו'הג'ינקס' הטלוויזיונית – והמסקנה הייתה ש'סיריאל' מזכירה ל"חיות ויזואליות שכמותנו" כי הרגע המצמרר והמזעזע ביותר מגיע מ"פיסת אודיו שלא מספקת תמונות בכלל".

.

איור: חן וינר

.

רוצים לקרוא את הכתבה המלאה? לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש במתנה עד הבית

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook