חשבתי על זה שעה שפתחתי עוד סרטון סנאף מבחיל שנשלח אליי בקבוצת וואטסאפ. נדמה לי שהיה זה פיגוע הדקירה בראשון לציון; ועמדו סביב המחבל החצי מנוטרל, או שני שליש מנוטרל, או ארבע חמישיות מנוטרל, או שבע שמיניות מנוטרל, כל מיני ראשון לציונים זועמים וקיללו את האמ־אמא שלו, ״יא בן זונה״, ״יא בן זונה״, ״יא בן זונה״; ונשמע קול ברקע ששאל בכעס, ״למה הוא לא מת, למה?״ ולא התכוון לראשל״צי שהיה תקוע על ״יא בן זונה״, כי אם למחבל המנוטרל בארבע חמישיות; והוא שאל זאת (וזיהיתי את העניין בקולו) מתוך אכזבה וכעס, ואפילו נימה של זעזוע – איך יכול להיות שאדם שמסתובב עם סכין בראשון לציון ודוקר שלושה אזרחים (שניים מהם קשישים. בגיל של ההורים הקשישים שלכם), לא מת כבר? אלא מאי? הוא היה בחיים. נוטרל בשמונה תשיעיות על ידי כוחות הביטחון והמשמר האזרחי המאולתר, ובסוף לא מת, למרות תביעתו, הבלתי משתמעת לשתי פנים, של הראשל״צי הזועם. וחשבתי לעצמי שהדיון העקר שנהגנו לנהל בשנות התשעים והאלפיים – ״עונש מוות למחבלים – בעד ונגד״ (לעניין הזה הקדשנו המון שעות לימוד בתיכון במסגרת שיעורי החיבור) – הוא קשקוש בלבוש בריבוע בחזקת מאה ארבעים ושש, ושהעם בציון כבר הכריע בסוגיה: עונש מוות למחבלים. כאן ועכשיו.
XXXXX
ואמנם, זה היה ככה: בכל סרטון סנאף, מכל זירת פיגוע דקירה, עלה ובצבץ ברקע הקול המשתומם בזעם: ״למה הוא לא מת? למה הוא עדיין בחיים?״. עכשיו, שדבר אחד יהיה ברור – אני מתנגד לעונש מוות למחבלים. למען האמת, אני מתנגד לכל עונש מוות, בכל מקרה ובכל מצב, ובכל תסריט (כולל לנאצים ועוזריהם). לא ניכנס לעניין זה הרגע, מכיוון שהוא גולש למחוזות הפילוסופיה־תיאולוגיה־מוסר־אידיאולוגיה־פוליטיקה־פרנויה, והמקרה שבפנינו הוא ממשפחה אחרת לגמרי – זו של מיצי הנקמה, של עסיס ה״מוות למחבלים״ ומתמצית ״אנחנו עם קטן ומוקף אויבים ובכל שנות דור עומדים עלינו לכלותנו סכינאים בראשון לציון ורק הקדוש ברוך הוא מצילנו מידם״. ועולה השאלה: למה הוא לא מת? ולה התשובה: כי הוא בחיים. ושבה השאלה ומנקרת בזעם, שהדם הרותח בעורקים מתדלק: ״ועדיין: למה סכינאי שדוקר קשישים בראשון לציון לא מת?״. אין מה לעשות – אותה התשובה: כי הוא בחיים.
למען הסר ספק ולמען הבהר, יש להאיר כי אדם שרץ אחרי קשיש עם סכין שלופה ודוקר אותו בחזהו בשם מסגד אל־אקצא, בגנות הכיבוש, או סתם בשל מצבו הנפשי – ראוי לו שיחטוף שני כדורים בראש, אחד בלב ושלושה באיבר המין, למען לא יוכל להרבות את זרעו, במקרה ויתממש ה״למה הוא חי?״. ועדיין, ועדיין, ועדיין – ומדובר ב״ועדיין״ מאוד משמעותי: החברה הישראלית חוצה את הקו השחור, הבלתי משורטט, המפריד בין היותה חברה דמוקרטית ואנושית לבין היותה ערב רב של ברבריות מפלצתית, שבינה לבין אפילו לא אחד מערכי המדינה והעם הזה (אל תקרא לי עם / על איזו מדינה אנחנו מדברים לעזאזל?); ובקצרה: במקום בו שואלים על אדם מנוטרל – בשש שביעיות – ״למה הוא חי?״, במקום הזה לא מתעניינים במוסר, ובצלם אנוש, ובשום דבר שמזכיר בין אדם לחברו. לא שמחבלים הם חברים. אבל הם בני אדם. וגם אם הם לא בני אדם, אז לפחות תושבי ראשון לציון הם בני אדם. ואני מנסה לומר שבמקום בו אין בני אדם מוכרחים להשתדל להיות איש. אבל בישראל הזו החדשה יש מעט מאוד בני אדם ומעט מאוד איש והרבה מאוד אנשים שרוצים לנטרל ולהמית ולחסל ולהחיל עונש מוות על מחבלים – ללא משפט – וגם שזה עושה אותי חולה.
אבל עזבו אותי: המדינה חולה. העם הזה חולה. ראשון לציון חולה. והסכינאים חולים בני חולים בני בני זונות, שימותו אמן – אבל לא בידי אזרחים צמאי דם ושטופי נקם. שופטים ותליינים מטעם עצמם. לא. כי סכינאי מסריח שמחפש להרוג אדם באשר הוא אדם לא שונה בתכלית העניין מאיזה ברברי מתלהם שעומד מעל מישהו מנוטרל ורוצה להרוג אותו, כי ״למה הוא לא מת?״. ואין הבדל גדול, ברמה המוסרית והתיאולוגית, בין הבן זונה עם הסכין שהולך לדקור חפים מפשע, לבין הבבון המטומטם שעומד מעליו – כשהוא כבר מנוטרל – ורוצה לעשות לו משפט שדה. אין הבדל גדול באמת. אין הבדל בכלל.
XXXXX
כי כשבוחנים לעומק, בצורה קרה, ללא טמפרטורת הדם המוסת – כן, גם הציבור הישראלי מוסת, לא רק זה הפלסטיני – את ההיבטים המוסריים של רצח חפים מפשע ללא אבחנה והוצאה להורג של אדם מנוטרל (שימות מי שהמציא את המילה הזאת), לא ברור מה נפשע ובעייתי יותר מבחינה מוסרית: הוצאה להורג של אדם גוסס וכנוע או פגיעה בחפים מפשע לשם פגיעה בהם. כך או כך, נמתח קו ישר, ועצוב עד מאוד, בין אופיים של המחבלים המסריחים ובני הבליעל לבין זה של מבצעי הלינצ׳ים, או מבקשי הלינצ׳ים, ברחובות ישראל – אלה שדורשים עונש מוות למחבלים, בלא קשר למצבם.
גם במלחמה יש כללים. גם בעת של טירוף צריך שתתייצב חברה ותגונן על ערכיה ועל נשמתה ועל כל מה שמגדיר אותה. אבל לא החברה הישראלית של ימינו. לא היא. היא רודפת דם, נקמה ומשפטי שדה ומוכיחה לכל, בעיקר לעצמה, שדבר לא מפריד ולא מבדיל בינה לבין תרבות הטרור שפושה בחברה הפלסטינית. כי מה שקורה כאן הוא שהיהודים הפנימו סופסוף את השפה של המרחב המזרח תיכוני. והם אינם שונים עוד בהרבה משנואי נפשם.
אם בעבר היינו יכולים לטעון בגאון שאנחנו והם שונים; שיש מה שמבדיל בינינו לבינם – היום אין זה דבר נכון והוגן לומר. אנחנו השתקפות עגומה של המרחב בו אנו חיים. לא מותרים בכלום משכנינו. לא נעלים עליהם בשום צורה בהיבט המוסרי. סכינאים מול ערסים שטופי שנאה שרוצים רק דם שפוך – מה בכלל ההבדל? אלה פסולים ואלה בשר פיגולים. זה רשמי, אם כן: התאקלמנו במזרח התיכון. כולנו מוסלמים־ישראלים. תתמודדו.
–
